זיכרונות מגטו ואסלוי: סיפורו של זיגו טריגר

מאת: זיגו טריגר

ארץ לידה: רומניה – Romania

מנחה: יאיר בוחניק

 סיפורו של זיגו טריגר

הקשר הרב דורי של סבא זיגו טריגר ויאיר בוחניק

"חוסן אינו בא מניצחון, הוא נובע מהמאבק שלך, מהנחישות שלך להתגבר על מכשולים שהחיים מציבים בדרכך" (מקור לא ידוע)

סבא זיגו מספר

חייתי בגטו ואסלוי ברומניה בשנת 1938. שמי זיגו, וזה סיפור חיי.

הימים היו אפלים באירופה כשפקחתי את עיניי לעולם. היטלר כבר החל להטיל את צילו על יבשת שלמה, והיהודים ברומניה, כמו במקומות רבים אחרים, הפכו למטרה לרדיפות ואפליה.

ואסלוי, עירי, שוכנת במזרח רומניה, בחבל מולדובה היפהפה, על גדות נהר בירלאד. לפני המלחמה, הייתה בה קהילה יהודית משגשגת שמנתה כ-2,500 נפש. הוריי היו חלק מקהילה זו שהחלה להתיישב באזור עוד במאה ה-18. יהודי ואסלוי עסקו בעיקר במסחר, מלאכה ומקצועות חופשיים. היו לנו מוסדות קהילתיים מפוארים – בתי כנסת מרשימים, בתי ספר יהודיים, ארגוני צדקה ואגודות תרבות.

אך כל זה השתנה במהירות מסחררת. החל מסוף שנות ה-30, האנטישמיות ברומניה הלכה והתגברה, במיוחד עם עליית "משמר הברזל" – תנועה פשיסטית שכרתה ברית עם הנאצים. בדצמבר 1937 עלתה לשלטון ממשלת גוגה-קוזה, שהנהיגה חקיקה אנטישמית רשמית. בשנת 1940, המצב החמיר עוד יותר. רומניה איבדה שטחים לברית המועצות, ולשלטון עלה המרשל יון אנטונסקו, שכונן דיקטטורה צבאית בשיתוף עם "משמר הברזל". עבור יהודי ואסלוי, זו הייתה תחילת הסוף של החיים כפי שהכירו אותם.

אני נולדתי אל תוך הסערה הזו – אל עולם שכבר הפך עוין ומסוכן ליהודים. בתוך חודשים ספורים מעלייתו של אנטונסקו לשלטון, נשללו מאיתנו זכויות האזרח, הופקע רכושנו, יהודים פוטרו ממשרותיהם, נאסר עלינו ללמוד בבתי ספר רגילים, ואפילו נישואין בין יהודים לרומנים הפכו לבלתי חוקיים.

בינואר 1941, בעת המרד של "משמר הברזל" נגד אנטונסקו, התרחש פוגרום נוראי בואסלוי. משם, המצב רק הלך והחמיר. יהודי ואסלוי רוכזו בשכונות מסוימות – מה שהפך למעשה לגטו. ביתנו היה מסעדה לשעבר שפשטה את הרגל – ארבעה חדרים גדולים שהפכו למקלט עבור משפחתי בתוך התופת. תנועתנו הוגבלה, ועלינו הוטלו עוצר ושעות יציאה קבועות. נאסר עלינו להשתמש בתחבורה ציבורית או להיכנס למקומות ציבוריים מסוימים, וכמובן – הוטלו עלינו מיסים כבדים במיוחד.

אבי, פיליפ פישר, נולד בקישינב שברוסיה, ואמי, סופיה, הייתה ילידת רומניה. כגבר יהודי בגיל העבודה, אבא נשלח למחנה עבודה, כמו רבים מגברי הקהילה שלנו. במחנות הללו השתמשו ביהודים כעבדים לכל דבר – הם עבדו בתנאים קשים ביותר, ללא תשלום הולם, עם אספקת מזון מועטה ותנאי מחייה מחפירים. אבא חזר משם חולה. אינני יודע כיצד שרד, רבים מחבריו לא חזרו מעולם.

בבית דיברנו רומנית ויידיש – את היידיש שמרנו כשפה פרטית, כדי שהגויים לא יבינו את שיחותינו. זה היה אחד המעטים שעוד נותרו לנו,  היכולת לדבר בינינו בחופשיות, לפחות בין כותלי הבית.

בגטו למדתי בבית ספר יהודי. למרות הנסיבות, המורים שלנו עשו מאמצים עילאיים לספק לנו חינוך ראוי. כילד, לא תמיד הבנתי את חומרת המצב, אך הרגשתי את המתח והפחד שאפפו את המבוגרים סביבי.

הרעב היה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. האוכל היה כה מועט, עד שאמי נאלצה לפעמים לאסוף פירורים מהרצפה. דמותה של אמי, הגיבורה האמיתית של חיי, חרוטה בזיכרוני בחדות: עומדת שעות ארוכות מחוץ לטחנת הקמח, מחכה בסבלנות אינסופית שגרגירי חיטה בודדים יעופו החוצה. היא הייתה אוספת אותם מעורבבים עם חול, כאילו אספה חול רגיל כדי שלא יחשדו בה. בבית, הייתה ממיינת בקפידה גרגיר אחר גרגיר, אוגרת אותם במשך ימים רבים, עד שהיה לה מספיק קמח להכין פיתה קטנה. את הפיתה היינו חולקים – אמא, אבא, אחי ואני – כאילו הייתה סעודת מלכים.

למרות הקשיים, הקהילה שלנו שמרה על מסורת וזהות. אחד הזכרונות החמים שנותרו לי מתקופה חשוכה זו היו המאכלים המסורתיים, במיוחד הצ'ורבה, מרק חמוץ רומני שגם בימים הקשים ביותר הצליחה אמי להכין מעט ממנו, כמו קסם של נורמליות בתוך התופת.

באוגוסט 1944, לאחר הפלת משטר אנטונסקו ומעבר רומניה לצד בעלות הברית, הוחזרו ליהודים זכויותיהם האזרחיות. אבל הקהילה היהודית של ואסלוי כבר לא הייתה מה שהייתה. מספר היהודים פחת משמעותית. בתי הכנסת המפוארים עמדו חצי ריקים, החנויות והעסקים היהודיים לא חזרו לפעילותם הקודמת.

כשהסתיימה המלחמה, רומניה נפלה תחת השפעה סובייטית והפכה למדינה קומוניסטית. גדלתי והפכתי לסטודנט לכימיה תעשייתית, אך החלום הציוני בער בי ובאחי ישראל. חמש פעמים ניסינו לקבל אישור עלייה לישראל, וחמש פעמים נדחינו. השלטונות הקומוניסטיים לא ששו לאפשר ליהודים לעזוב, במיוחד לא לישראל, שנתפסה כבעלת ברית של המערב.

לבסוף, בשנת 1963, כשהייתי בן 27, התגשם החלום. קיבלנו אישור עלייה, ובערב ראש השנה, תחת גשם שוטף, נחתנו בישראל. זוכר אני את הרגע שבו עמדנו בשדה התעופה ולפנינו היו שני מטוסים – אחד לארצות הברית והשני לישראל. ללא היסוס, עלינו על המטוס לישראל, מגשימים את החלום הציוני לעזוב את אדמת הרדיפות ולהגיע למולדת.

הגענו לעיר שדרות, שהייתה אז יישוב צעיר בנגב. ההתחלה הייתה קשה, כפי שהייתה עבור רבים מהעולים. אבי היה חולה, ואמי מצאה עבודה במפעל ירקות "דקו". אחי ואני נשלחנו לקיבוץ בארי, שם למדנו עברית באולפן במשך כשישה חודשים. האוכל בקיבוץ היה טוב, זיכרון מתוק במיוחד אחרי שנות הרעב של הגטו.

אחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, מצאתי עבודה כעוזר מנהל בשקם, שם עבדתי במשך 39 שנים מלאות. היו קשיים, כמובן, אך התגברנו עליהם בזה אחר זה. הרצון לבנות חיים חדשים במולדת החדשה העניק לנו כוח.

ואז, בירושלים, במסיבה רגילה לכאורה, פגשתי את אוטיליה. "היא הייתה יפיפייה," אני זוכר עד היום, "רקדנו ביחד וידעתי באותו רגע שזו תהיה אשתי." אוטיליה, שעבדה כמנהלת כוח אדם במפעל אלומיניום, הפכה לאשתי, לשותפתי לחיים, למי שבנתה איתי יחד את העתיד בארץ שעליה חלמנו.

היום, כשאני חושב על ואסלוי, אני יודע שכמעט ולא נותרו שם יהודים. קהילה שפעם מנתה אלפים, הצטמצמה לבודדים. הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה פועלת לשימור המורשת היהודית באזור ולתיעוד קורותיהם של יהודי ואסלוי בתקופת השואה, אך השרידים הפיזיים – בית הכנסת הישן, בית הקברות היהודי העתיק, והמבנים ששימשו בעבר כמוסדות קהילתיים – הם תזכורת עצובה למה שהיה ואיננו עוד.

כשאני מביט לאחור על חיי – מהגטו בואסלוי ועד לחיים מלאים בישראל – אני חש גאווה והכרת תודה. גאווה על הדרך שעברנו, על היכולת לשרוד בתקופות האפלות ביותר של ההיסטוריה האנושית, ועל בניית חיים חדשים בארץ ישראל. והכרת תודה על הזכות להיות חלק מהגשמת החלום הציוני, לחיות בארץ משלנו.

עלינו ארצה, אחי ואני, מתוך אמונה כי עלינו למלא את הארץ. והנה, אנחנו כאן, חיים, נושמים ומספרים את סיפורנו – זיכרון חי לעבר קשה ועדות לכוח הרוח האנושית.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי ( קישור)

 

0