סיפורה בתמצות של מלכה גרוסמן שגברה על כל הקשיים בשואה ואחריה
שמי אלון גרוסמן, בשנה שעברה במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרי, בחרתי בתוכנית הקשר הרב דורי, בה בחרתי לתעד את סיפור משפחתי. החלטתי לראיין את סבי מצד אימי ולעשות מעין עבודת שורשים קטנה. נהניתי מאד לראיין ולחקור את ההיסטוריה של משפחת סבי, ולמדתי המון דברים מעניינים שלא תיארתי לעצמי שקשורים למשפחתי ונוגעים בהיסטוריה של ארץ ישראל ותל אביב בעיקר.
השנה החלטתי להכין עבודה דומה על סבתי מצד אבי, מלכה גרוסמן לבית פרל.
לשם התיעוד וכתיבת הסיפור, שוחחתי עם סבתי, מלכה וקרובים רבים. ביקרתי אצל בני משפחה וחברים רבים ברחבי הארץ (תל אביב, רמת גן, בני ברק, פתח תקוה, חיפה), יד ושם בירושלים וערכתי שיחות זום עם חברים בחו"ל שנותרו בחיים או הקרובים שלהם (ארגנטינה, ארה"ב).
סבתא מלכה נולדה בשנת 1930 בגבול הונגריה רומניה, הילדה השלישית מבין חמישה: אח בכור חיים, אחותה הגדולה אלקה, מלכה ולאחריה האחיות הקטנות הדסה וחיה'לה. הם גרו בכפר שיף, בחבל מרמורש. כשהייתה מלכה כבת חמש נפטרה אמה (והתינוקת) בלידה – הלידה הסתבכה ורופא הכפר סירב לבוא לסייע לה. כעבור שנה וחצי הלך לעולמו גם אביה, שבור לב. הילדים נותרו יתומים. הם הופרדו ונמסרו לקרובי משפחה.
סבתא מלכה נמסרה לגידול אצל הדוד שלה, עזריאל, אחיו של אביה ומשפחתו. היא גדלה אצלו עד גיל 13 וחיה חיים שקטים בכפר. דוד עזריאל היה כמו אחיו, חקלאי וחרדי. בשנת 1940 עבר חבל הארץ מרמורש לידי הונגריה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. עם כיבוש האזור על ידי הגרמנים בסביבות מאי 1944 הועברו דוד עזריאל ומשפחתו, כולל סבתא מלכה, לגטו בטרגו-מורש (עיר הבירה של מרמורש). יחד איתם היה זוכה פרס נובל, הסופר אלי ויזל. הם התגוררו בסמוך וקשרו קשרי ידידות. בת דודה שנייה של אלי ויזל הייתה חברת ילדות של סבתא מלכה. החיים בגטו היו קשים מאד. היו רדיפות, אוכל בצימצום, הגברים החרדיים היצטוו לגזוז את זקנם וסבתא זוכרת את אחיה הצעיר, חיים, גוזז את זקנו של דוד עזריאל, כמצוות הנאצים.
אחר מספר שבועות בגטו, גורשו כל היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו. אחותה הצעירה, חיהלה, גורשה למחנה ההשמדה מספר ימים קודם לכן ונרצחה בתאי הגזים. סבתא מלכה גורשה למחנה ההשמדה ביחד עם אחיה חיים והם הופרדו שם על רציף הרכבת באושוויץ, כשחיים אומר לה "נתראה בבית". לא הטביעו לסבתא מלכה מספר על הזרוע שלה מכיון שהנאצים תיכננו לרצוח אותה בימים הקרובים. בדרך לא ברורה הצליחה להסתנן לקבוצת פועלות יהודיות שעבדו במפעל תחמושת. סבתא מספרת איך לא נתנו להם לישון והכריחו אותן לעבוד שעות רבות. לאחר כחודש, בעת שנשלחה למטבח להביא מרק לצריף שבו שהתה, ראתה קבוצת נשים שקובצה לצורך הוצאה מאושוויץ לעבודה בגרמניה, והצליחה להסתנן לקבוצה זו. יחד איתה הסתננה חברתה הטובה, בינה אייזנברג, שהיא בת הדודה של אלי ויזל. הן הוסעו ברכבת לאזור באוסטריה ליד הגבול של סלובקיה ושם הועבדה בפרך במפעל טקסטיל. במהלך העבודה במפעל, המפעל הופצץ מספר פעמים על ידי בנות הברית, אולם השומרים הנאצים כלאו את העובדים במפעל ולא נתנו להם למצוא מחסה. סבתא סיפרה שככל שהתגברו ההפצצות והגרמנים הבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה, התגברה אכזריותם כלפי פועלות הכפייה היהודיות. לקראת התקרבות כוחות בעלות הברית לאזור המפעל, הוכרחו הפועלות לצעוד לכיוון גרמניה במסגרת מצעדי המוות. לאחר כשבוע של צעידה רצופה, (סבתא מלכה זוכרת איך הלכו ללא הפסקה וכבר לא הרגישה את כפות הרגליים), הגיעו הרוסים ואז השומרים הגרמניים חלקם ברחו וחלקם נתפסו על ידי הרוסים. הרוסים נתנו להן לחם ואמרו להן שהן יכולות ללכת לאן שהן רוצות. הם גם הציעו להן להתנקם בשומרות הגרמניות, אבל הן בחרו ללכת משם ולא חיפשו נקמה. הן התחילו ללכת על פסי הרכבת שבועות שלמים, עד שהגיעו לכפר הולדתן. סבתא מספרת שאת כיכר הלחם שקיבלה היא שמרה שלושה חודשים בתיק הגב שלה. עד היום סבתא מלכה לא זורקת שאריות של אוכל ובמשך שנים רבות שמרה במקרר ובמקפיא ככר לחם למקרה שלא יהיה.
סיפור מעניין הוא שלפני כמה שנים הסתבר שסבתא מלכה והמחותנת שלה, האימא של הבעל של דודה רחלי, אחותו של אבי, היו ביחד בבירקנאו ובמפעל כפועלות. הן לא הכירו, מכיון שאימו של עודד, בעלה של דודה רחלי, היתה מהעיר "הגדולה" ברומניה, והפועלות מהעיר לא התערו עם הפועלות היהודיות מהכפר….
כשהגיעה סבתא מלכה לכפר, היא חיפשה קרובים, ולא מצאה אף אחד. מישהו אמר לה שאחותה אלקה נראתה בסביבה ובסוף הן הצליחו להתאחד. הן הוכרחו למכור את הבית בנזיד עדשים, ובמעט הכסף שקיבלו קנו מעילים לקראת החורף. באותה תקופה התארגנו גרעיני עולים של קבוצת הפועל המזרחי לעליה לארץ ישראל, שהכינו את הניצולים לעלות לארץ ולהיות חקלאים ("הכשרה חקלאית"). סבתא מלכה ודודה אלקה היו בערך שנה בהכשרה הזו, והמתינו לתורן לעליה הבלתי לגלית לארץ ישראל.
הן הועברו ברכבות מרומניה לבולגריה לקראת סוף 1947 ומשם עלו על ספינת המעפילים "פאן יורק", שהפכה בדרכה לחופי ישראל להיקרא "קיבוץ גלויות". הם שטו יחד עם ספינה נוספת, "עצמאות", שיצאה איתה מחופי בולגריה, אבל לפני שעגנו בחיפה, הורו להם שלטונות המנדט הבריטי להסתובב לאחור והם גורשו למחנות מעצר בקפריסין.
בקפריסין היו מלכה ואלקה כשנה (דודה אלקה התחתנה בקפריסין), חגגו את החלטת החלוקה של האו"ם ועלו לארץ מיד לאחר הכרזת העצמאות. סבתא מלכה הגיעה לתל אביב ושם התחילה לעבוד בתור מלצרית בקפה חרמון. היא קיבלה חדר בבית עולות ברמת גן ולימדה עצמה עברית. שם גם נודע לה כי אחיה חיים ניצל ונמצא בישראל. לאחר תקופה היא קיבלה חדר ביפו יחד עם משפחות עולים נוספות, ויום אחד בדרכה מהעבודה חזרה לבית ביפו, התברר לה כי הבניין התמוטט על יושביו והמשפחה שאיתה היא גרה נהרגה כולם. היא התבקשה לזהות את גופות המתים.
לאחר מכן היא קיבלה חלקת אדמה ומבנה חדר ברמת החייל. היא החלה ללמוד פקידות וקצרנות בבית הספר פיטמן למסחר (ראו עבודה קודמת – אביו של סבא שלי מצד אימא הקים את בית הספר וניהל אותו – הקשר בין השורשים שלי להקמת המדינה). לאחר שסיימה לימודיה בפיטמן, התקבלה לעבודה במשרד עורכי הדין אדרת ושות', ושם הכירה שותף צעיר ששמו חיים גרוסמן. הם התאהבו והתחתנו בשנת 1952. נולדו להם שלושה ילדים – שמואל (דוד שמוליק), רחל (דודה רוחלה) שנקראו שניהם על שם ההורים של סבתא, ואבא שלי בנימין ( בני) שנקרא על שם אביו של סבא חיים.
