השנה 1929, סבתא שלי מנייה, צעירה והחלטית' מחליטה לקחת את חייה בידיה. היא נמצאת בפולין בחבל גליציה, חיה עם אבא שלה ואשתו. גם סבה וסבתה גרו איתם. הייתה להם תחנת קמח והם היו טוחנים חיטה ליהודים כדי שיהיה להם לחם כשר. סבתא שלי שומעת שארגון ה"בונד" מארגן צעירים יהודים לעבוד בחקלאות בצרפת הרחוקה. היא וחבריה מחליטים להגר לצרפת לאזור מרסיי. בין ארל למרסיי. אזור ציורי ירוק ויפה. דרום צרפת. הם מגיעים לחווה גדולה עובדים מאד קשה עבור שכר זעום. לפני מלחמת העולם השנייה. היא מתכתבת עם הוריה ועדיין מתכננת לשוב ולבקר אותם בפולין.
לימים, סבתא שלי פוגשת גבר גבוה נאה. גם הוא צעיר פולני מקרקוביץ פולין (לימים אוקראינה)' לסבי שמעון שמונה אחים ואחיות. בשנת 1933 הם מחליטים להתחתן בצרפת. נשלח שליח לפולין לבקש מההורים הסכמה וברכה. הם מתחתנים בשנת 1933 במקום שנקרא "פלאן דורגון" בצרפת' עם קומץ חברים וללא משפחה. הם כותבים להורים שנישאו ומקווים להיפגש עם כל המשפחה בקרוב.
סבא שלי עובד בחקלאות בחווה' וסבתא שלי מבשלת עבור העובדים לכ-30 איש מדי יום. הם נפגשים עם חברים' יוצאים לבלות ואף אחד בעבודה לא יודע שהם יהודים. כולם חושבים שהם מהגרים פולנים. בפרוץ המלחמה סבא שלי מגויס לצבא כמהגר פולני, ללא ידיעה שהוא יהודי וזה היה מזלו.
סבתא ממה, ואמא שלי, ליזט הקטנה, נשארות מאחור בחווה עם הרבה פחד. רק שתיהן. סבתא מבשלת ואמא שלי סגורה בעליית הגג ללא חלונות. מתחבאות מהגרמנים. בעלי הבית היו אנשים קשים. הם התנהגו אליהן כאל עובדות זרות בצרפת. ממה נוהגת להחביא קוביות סוכר או חמאה ולקחת בכיסים לאמא שלי, שיהיה לה קצת מתוק ולהקל עליה את היום האפור.
בזמן המלחמה סבא שלי נפל בשבי הנאצי, בזמן שהוא נלחם בהם בשוויץ. הוא חוזר מהשבי כעבור 5 וחצי שנים. אלו היו שנים קשות מאד. סבתי פחדה שילשינו עליהם ויבוא לקחת אותן בלילה. סבתא שלי לקחה תמונה שסבא שלי שלח מהשבי ועשתה פוטומונטאז של כל המשפחה ביחד. זאת מזכרת שנותרה עם מדי הצבא של סבא שלי.
נולדתי בצרפת, בעיר שנקראת מונפולייה, לזוג הורים צעירים, שהאבא ברח בתקופת השואה לצרפת ופגש את אמי שאף היא נולדה בצרפת. סיפור ההכרות של הורי הוא סיפור מעניין מאוד כי בעקיפין הוא קשור לארץ ישראל.
אבי, נח, היה שליח של המוסד. אבא נשלח למדינות ערב בצפון אפריקה כמו למשל מרוקו, אלג'ריה, תוניס ועוד. הוא ועוד פעילים כמותו היו אחראים על הבאת ילדים ללא הוריהם לצרפת ומשם לקפריסין וארצה. פעילות זו הייתה מאד סודית מכיוון שאסור היה להפריד ילדים יהודים מהוריהם. בצרפת היה מקום כמו תחנה, שנקרא קמבוס, שבו אמי עליזה עבדה כמחנכת לילדים שהגיעו וכך נפגשו הורי. נולדו להם שני ילדים, דניאל אחי הבכור, רבקה אחותו הקטנה.
גרנו בטירה מאד יפה ועתיקה, כאשר בחלקה התחתון התנהלה פעילות סודית הקשורה למדינת ישראל. גדלנו אחי ואני עם עוד הרבה ילדים שדיברו כל מיני שפות שונות, אבל הקשר איתם היה מקסים. הם מאד אהבו אותנו ואת אמי המחנכת שלהם, הם היו כל כך מפוחדים ולא היו להם הרגלי ניקיון. אני זוכרת שבערב הייתי מתלווה לאמי לבדוק מי התקלח ומי החליף בגדים לפני השינה. היו ילדים שהיו לובשים את הפיג'מה מעל בגדיהם. זהו זכרון שמלווה אותי כל חיי.
בוקר אחד בשנת 1958 אבי הודיע לנו שנוסעים לארץ חדשה. יהיה לנו ממש כיף, כי שם יהיו רק יהודים וכולם ידברו באותה שפה. לימים התברר לי שנאלצנו לברוח מצרפת כי הפעילות הסודית התגלתה על ידי שלטונות צרפת ואבי פחד מאד שתתגלה וכל הילדים יוחזרו לארצות המוצא שלהם, ולא יצליחו להגיע ארצה. ארזנו את כל מה שהיה לנו ועלינו ארצה באנייה גדולה שעליה היה כל המחנה. ההפלגה הייתה קשה, הים היה סוער, היו לנו תאים קטנים אבל היינו ביחד.
הגענו לתל אביב, שם גרו סבי וסבתי, ההורים של אבי. סבי וסבתי מצד אמי נשלחו לנצרת עילית יחד עם דודה שלי. הפרידה מהם הייתה קשה כי חיינו בצרפת ביחד ופתאום אנחנו לבד בדירה קטנה בתל אביב עם סבא וסבתא דתיים שלא נוסעים בשבת. אמי עליזה, לא הסתגלה לעיר ולא הסתגלה לישראל, לא הסתגלה להיות רחוקה מההורים. אבי הבטיח וקיים שנעבור כולנו למקום חדש לבית פרטי עם חצר.
למה דווקא כפר הריף
היה לאבי חבר שהיה שר התיירות והוא הציע לאבי שלושה מושבים: אודים, בן נון, כפר הריף. בן נון ירד ישר מהפרק כי היה ליד לטרון ליד הגבול. אודים היה רחוק מדי מהמרכז וכפר הריף התאים מאוד כי היו שם שני בתים סמוכים עם חצר גדולה שהיה צריך לשפץ אותם. בבתים גרו כבשים ופרות. אבא שלי טיפל בבית וסבי שמעון דאג למשק. גרנו כל המשפחה ביחד, בכפר הריף.
