מאת: יהונתן ברקהיים
אם הייתם מספרים לילד הכחוש, שטולטל בין ארצות ויבשות, שאיבד את עולמו בשואה ולאחר קשיים רבים מנשוא הגיע לחופי הארץ המובטחת – שיבוא יום והוא יזכה להוקרות הגדולות ביותר שמדענים יכולים לקבל, היה נתקף הילד בפרץ צחוק גדול. אולי דווקא בגלל הסיפור החריג והקשה שהעיב על שחר חייו של הביוכימאי פרופ’ מאיר וילצ’ק, בערה בו המוטיבציה להצליח ולהצטיין. כעת, ממרום 90 שנותיו הוא יכול לומר בפה מלא: ניצחתי. סיפור חייו הוא אולי הכי רחוק שיש ממגדל השן, מהדימויים האליטיסטיים שהאקדמיה אוחזת בהם – יש בו שקט, אדיבות, ענווה ובעיקר אהבה גדולה לעשייתו ולתלמידיו.
ילדות בהישרדות
מאיר אשר וילצ’ק נולד בחג סוכות התרצ”ו, 17 באוקטובר 1935, בוורשה בירת פולין. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. הוא גדל עם הוריו, הרב אליעזר נחמיה וילצ’ק ורחל לבית זיידנברג, ואחותו שרה. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה להתגורר בעיירה אוסטרוב מזובייצקה. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הפציצו הגרמנים את העיירה. מאיר, אמו ואחותו ברחו לשדות תחת אש. משם, בהחלטת האם, עברו לצד הסובייטי, מתוך תקווה להגיע חזרה לאזור ורשה ולהיפגש שוב עם האב, ששהה שם ערב המלחמה.
לרוע המזל התוכניות לא עלו יפה. ביולי 1940 הוגלו השלושה לארכנגלסק שבצפון הרחוק של רוסיה, ומשם נשלחו ברפסודה מזרחה, למחנה בכפר חטנגה שבאזור קראסנויארסק, במזרח סיביר. התנאים כל אותה עת היו קשים ביותר: קור מקפיא, רעב, מחלות ויתושים. מאיר לא הלך לבית ספר, כדי לסייע לאמו בעבודות כפייה, בעיקר ניקוי בתי שימוש, ובכך הציל אותה מגורל אכזר.
ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה, ואזרחי פולין שוחררו מעבודות הכפייה. מאיר ומשפחתו נדדו דרומה, לעיר צ’ליאבינסק, ומשם לאוזבקיסטן, מתוך כוונה להגיע בסופו של דבר לטהרן ומשם לארץ ישראל. בשלהי 1942 הם הגיעו לאוזבקיסטן אך כעבור זמן קצר הוגלו לעיירה אוש שבקירגיזסטן ושם שוכנו בקולחוז.
ליעדם הסופי הם כמובן לא הגיעו והמאבק להישרדות נמשך ביתר שאת. האם החליטה לברוח מהקולחוז והם נמלטו לעיירה נוקט, עשרות קילומטרים משם. במשך חודש הם לנו ברחוב, ואחר כך הצליחו למצוא דירה קטנטנה. האם עבדה בשדות כותנה ובהמשך חלתה, תוך שהיא ממשיכה לעבוד במלאכות קשות. מאיר הקטן, בן שבע בסך הכל, אסף עשבים למאכל, השיג מזון לאמו החולה ובכך הציל אותה שוב. קשה לתאר זאת, אך את הבית הם חיממו בצואת בהמות שעורבבה עם קש. במקביל, בתנאים בלתי אפשריים אלה, מאיר ואחותו למדו בבית ספר יהודי מאולתר שבו למדו יחד כל שכבות הגיל, מ-6 עד 17.
כך הם המשיכו לשרוד בדוחק עד שהסתיימה המלחמה. בתחילת 1946 הם חזרו לפולין, והתיישבו בעיר שצ’צ’ין, בדירה שהייתה שייכת בעבר לגרמנים. האם יצאה לחפש ברחבי פולין את קרובי המשפחה, בראשם בעלה, הרב אליעזר, אך לאסונה גילתה שהוא נרצח בשלהי המלחמה במחנה הריכוז פלוסנבירג שבגרמניה. כל יתר קרובי המשפחה נספו אף הם, ביניהם אחיה של האם, הדוד שמשון, הוא שמשון שטוקהמר, מהרבנים שתמכו במרד גטו ורשה.
להמשך סיפור החיים בכתבה של יהונתן ברקהיים
0
