מאת: דודי פטימר , עיתון מעריב 14 לאפריל 2026
"נולדתי בשנת 1933 בעיר קובנה שבליטא. עד שהמלחמה פרצה היו לנו חיים טובים. ואז נכנסו הרוסים, לקחו את העסק של אבא, את הפרנסה, את הכל. אחר כך הגיעו הגרמנים – והביאו איתם את הגיהינום. ב-1941 ניסינו לברוח לרוסיה במשאית צבאית, אבל חיילים ליטאים תפסו אותנו והעבירו אותנו לכלא המבצר השביעי. אמא שלי הצליחה לשכנע קצין לשחרר אותנו, אבל בתמורה נאלצנו למסור את כל הרכוש. משם נשלחנו לגטו סלובודקה (ויליאמפולה). בגטו כבר הבנתי מה זה רעב, מה זה פחד. ילדים הסתובבו כמו חתולים ברחובות, בלי מסגרת, בלי ילדות.
"יום אחד אבא הבין שחיילי אס.אס באים לקחת ילדים להשמדה. הוא הסתיר אותי ועוד כמה ילדים. זה היה הרגע שהציל את חיי. מגיל עשר כבר יצאתי לעבוד, רק כדי שלא ימצאו אותי. אחר כך הפרידו אותי מאבא. לא ידעתי אז שזו הפרידה האחרונה. בהמשך ידעתי שהוא נרצח בדכאו, אבל רק הרבה שנים אחר כך הבנתי איפה ואיך.
"הגעתי לדכאו עם קבוצה של 131 ילדים. אחרי שבועיים העלו אותנו לרכבת לבירקנאו – ישר למוות. לא הייתה סלקציה, לא כלום. ירדנו מהרכבת והובילו אותנו ישירות למשרפות. אני זוכר ששאלתי את עצמי: מה זה המקום הזה? השמיים היו כתומים מהאש, הריח היה בלתי נסבל, אנשים נראו כמו צללים.
"עמדנו כבר בפתח של המוות, ואז קרה משהו. היה שם נער אחד, קצת יותר מבוגר, והוא הבין מה קורה. הוא קרא לנו, הילדים, לעמוד כמו חיילים, להוריד כובעים, להיראות מסודרים. פתאום קצין אס.אס אחד התווכח עם מי שהוביל אותנו. הוא אמר שהוא צריך ילדים לעבודה. ממש ברגע האחרון הוציאו אותנו מהשורה של המוות. שם קועקע עליי המספר שלי, B2839, ומאותו רגע הפכתי למספר.
"שרדתי שם חודשים. עברתי גם סלקציות, כולל אחת מול ד"ר מנגלה. הוא שאל אותי בן כמה אני. אמרתי 14, למרות שהייתי קטן יותר. הוא הסתכל עליי, בדק אותי, ובסוף המשיך הלאה. מי שעמד לידי לא המשיך.
בינואר 1945 יצאתי לצעדת מוות. שלושה ימים בלי אוכל, בלי בגדים חמים. אחר כך הובלנו בקרונות פתוחים ועברנו הפצצות מהאוויר. אנשים סביבי מתו כל הזמן. לילה אחד חיל האוויר האמריקאי הפציץ את המחנה שבו הייתי.
https://www.maariv.co.il/news/israel/article-1309634
0
