אחת ממאה ילדי לנה קיכלר: הסיפור של דינה איתן גמר (לבית ציפר)

119

פעוטה יהודייה שהסתתרה בבית מרזח של משפחה פולנית

דינה איתן נולדה בתשעה ליולי, שנת 1939 בעיר לבוב שבפולין להוריה זאב ובתיה ציפר. כשהיא הייתה בת שנתיים הגרמנים כבשו את העיר. המשפחה עברה לגטו ולאחרי זמן קצר, כשההורים הבינו שיש סכנה לקיומם, הם מסרו אותה למשפחה פולנית בעלת בית מרזח, תמורת תשלום כספי גבוה כדי שתדאג למחייתה ולהסתרתה. דינה ידעה שהיא ילדה שונה, לא הבינה את המשמעות, אבל הפנימה שמדובר בסוד אישי ושאסור לה לספר אותו לאיש.

הפולנים קראו לה בשם ג'יונה. היו לה זיכרונות איומים ונוראים מהבית הפולני: כל יום היא הוכרחה להתפלל לישו ולאכול בצל מבושל ופיטריות; האישה הפחידה אותה בסיפורים על מכשפות ועל עונשים הצפויים לה (למשל על הגג חיה מכשפה שתיקח אותה אם לא תאכל); מידי יום כשהיא פתחה את השער של הכניסה לבית היא ראתה מגפיים של אנשים הנכנסים ברעש לבית המרזח הצמוד לבית המשפחה, היא הניחה שמדובר בחיילים גרמנים שעלולים להרוג אותה. מראות אלו הכניסו לליבה חששות ופחדים.

ג'יונה חיה בבית הפולני עד סוף מלחמת העולם השנייה. יום אחד הגיעה אישה זרה לבית המשפחה וטענה שהיא קרובת משפחה שלה. האישה הזרה הבטיחה לפולניה שהיא לא תמסור את דינה לבית יתומים ולא תוציא אותה מאוקראינה, אלא תאמץ אותה כבת שלה. המשפחה הפולנית הסכימה לסידור זה שעמד בדרישות המשטר הסובייטי, שלא אישר הוצאת ילדים יהודים מהמדינה. ג'יונה חיה עם אישה זו ועם הבת שלה שנקראה לילי, ולאחר שהרגישה בנוח עם הסביבה החדשה והתחילה להשתלב במשפחה זו היא סיפרה לאימא החורגת שיש לה סוד. סוד שאסור לגלות אותו, גם לא לבתה לילי, ושהיא יהודיה. האם החורגת סיפרה לה שגם היא יהודיה. עבור ג'יונה זה היה שוק, כי היא הייתה משוכנעת שהיא היהודייה האחרונה בכל העולם.

 לאחר מספר חודשים, בשנת 1945, האישה הביאה אותה לבית היתומים של לנה קיכלר, והיא הפכה לאחת ממאה הילדים של לנה. הכינוי שלה היה ציפורקה ושמה ברישומים דינה. יותר מאוחר התברר לדינה, שלאישה המאמצת לא היה כל קשר למשפחתה, ומטרתה הייתה להציל אותה מהמשפחה הנוצרית. דינה הייתה בין הילדים הקטנים בבית היתומים, הייתה מאוד אהובה על לנה, שהבטיחה לה, שהיא תאמץ אותה כשהם יגיעו לארץ ישראל, ולאחר שהיא תסדר את כל הילדים במשפחות.

הילדים שהו בבית הבראה בזאקופנה, עיירת נופש וסקי בדרום פולין. מדובר בעיירה הגבוהה ביותר בפולין, גובהה יותר משמונה מאות מטר מעל גובה פני הים, ויש לה נוף עוצר נשימה ומדהים. דינה נהנתה מהשהיה במקום, ממזחלות השלג ומחברת הילדים. יום אחד התברר שיש מחסור באוכל שפרצו וגנבו מזון מהמטבח. לנה הסיקה שהשומרים הפולנים הם שגנבו את האוכל, ולכן הם הוחלפו בשומרים יהודים. פעולה זו פתרה את בעיית הגנבות, אך גרמה מאוחר יותר להתקפות ויריות בלילה על בית היתומים, ופחד נפל על דינה ועל חבריה. ההתקפות נהדפו ולתדהמת כל הצוות בבית היתומים התברר שהילדים היתומים הגדולים, בני החמש עשרה, שקיבלו הסבר מספר ימים קודם מהשומרים היהודים כיצד יורים, עזרו בהדיפת התוקפים. לקבוצה זו נדבק הכינוי הילדים הפרטיזאניים.

ההתנכלויות האנטישמיות שלוו בירי אילצו את לנה להבריח את הילדים ואת הצוות מפולין לגבול צ'כיה. בתחנת הגבול השומרים התנגדו להכנסת הילדים לארצם. לדינה ולכל הילדים הוסבר שיש לבצע התנגדות פסיבית. הצ'כים טענו שיש יותר ילדים מאשר דרכונים ומעט דרכונים מתאימים לילדים. בוצעה ספירה שלוש פעמים, וכל פעם התקבלה תוצאה אחרת והפקידים התייאשו וויתרו (הילדים הקטנים ובהם דינה הסתתרו כל פעם במקום מסתור אחר, למשל בתרמילי הנסיעה ומתחת למושבים).

מצ'כיה הילדים נסעו ברכבות לפריז (בתחילת שנת 1946) ובסיוע כספי הגוינט הם התמקמו בעיירה בלוי, שם נשכר בית בן שלוש קומות והצוות ניהל חיי שגרה של לימודים (שכללו גם את לימודי השפה העברית והשפה הצרפתית). בחודש מרץ 1949 עלתה הקבוצה באוניה "קדמה" לארץ ישראל, ולאחר שהות של כחודשיים במוסד "אונים" שבכפר סבא הם הגיעו בחופשת הפסח לקבוצת שילר שליד העיר רחובות.

לזכותה של קבוצת שילר יאמר שמיד בהגיעם שולבו ילדי לנה קיכלר עם ילדי המשק במגורים, בלימודים ובקבלת בגדים חדשים, דבר שהקל עליהם מאד בקליטה. מהר מאד הם הפכנו להיות בני משק לכל דבר. דינה אומצה על ידי אסתר ושמואל קרמיש והרגישה אצלם כבת בית לכל דבר (למרות שמעולם היא לא קראה להם "אבא" ו"אימא" כילדיהם האחרים). למשפחת קרמיש היו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. היא הייתה בגיל שבין שתי הבנות, הבן היה ילד בן שלוש, והוא נהג לומר שהיא הכי דומה ליהודית, הכי קרובה בגיל לנאווה והוא מאוהב בה. היא הייתה ילדה מאושרת בקבוצת שילר, הביטחון העצמי חזר אליה (תמיד פחדה, והיו לה סיוטים שיום אחד מישהו ממשפחתה הביולוגית ידפוק בדלת ויבואו לקחת אותי מהמשק, כפי שקרה למספר ילדים). כיוון שלא היו לה זיכרונות ילדות ממשפחתה, משפחת ציפר, לא היו לה געגועים וחלומות לעבר, והיא ניסתה להשתלב בחיי החברה בקיבוץ.

דינה התפעלה מהחיים בקיבוץ, בזכות הדאגה האישית, ההתייחסות לפרטים הקטנים כמו הביגוד וחוסר ההפליה בין הילדים. החיים במסגרת הקיבוץ תרמו רבות לשיקומה ולהשבת חייה לשגרה נורמטיבית ואפשרו לה להתפתח ולהגיע להישגים אישיים. לדוגמה מדי יום שישי נאפתה עבורם עוגה, וימי הולדת צוינו באפיית עוגה "כבקשתך". היא אהבה מאד את הפעולות החברתיות, למשל בילוי בבריכה, פעילויות ספורט של בתי הספר והחוגים, חגיגות בחגים (חג הסוכות, חג הסוכות, חג הפסח וחג הביכורים), נסיעה לבלות בבית קולנוע ברחובות, חגיגות בר ובת מצווה של ילדי הקיבוץ ועוד ועוד ועוד. המשק גם שלח אותה ללמוד בלט מודרני בתל אביב, והיו לה חוויות מן החיים בעיר הגדולה בהשוואה לחיי הקיבוץ.

בקיבוץ דינה הכירה את בעלה לעתיד, אברהם (אברמל'ה) גמר. בגיל תשע עשרה היא התגייסה לצה"ל ושירתה שנתיים בגדוד קרבי בשריון בתפקיד של סמלת חן. בצבא היא התחילה ללמוד בסמינר למורות וסיימה לאחר השחרור. בחודש אוגוסט 1961 היא התחתנה ברבנות בתל אביב והזוג עבר להתגורר בגבעתיים.

באחד ביוני שנת 1967, ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בהיותה בת עשרים ושש, דינה קיבלה שיחת טלפון מאישה שדיברה באנגלית ואמרה, ששמה גברת איברהם מלונדון, והיא זו שהוציאה אותה אחרי מלחמה העולם השנייה מהבית של הפולנים, בעלי בית המרזח. האישה שאלה את דינה האם היא זוכרת אותה. ודינה ענתה שהיא זוכרת וגם זוכרת את הבת שלה לילי. השתיים הסכימו להיפגש ואכן הן נפגשו בפאריז ושוחחו שעות על חוויות העבר בפולין. כעבור חודש משיחת הטלפון דינה נסעה אליה ללונדון, התקבלה באהבה גדולה, הפגישה הייתה מאד מרגשת, ודינה ביקשה לדעת את מירב הידיעות על ילדותה. היא וביקרה עם המארחת בחנויות המפוארות ביותר בלונדון (כאילו רצתה לפצות אותה על הפרת ההבטחה, שתאמץ אותה ולא תעביר אותה לבית יתומים). מאז הם היו למשפחה, ובמשך השנים נפגשו מספר פעמים בשנה.

כיום דינה היא אלמנה, יש לה שלושה ילדים: יעל, מיכל ועמית ושבעה נכדים.

לנה קיכלר – זילברמן

לנה קיכלר – זילברמן נולדה בעיר ווייליצ'קה (Wieliczka), הנמצאת בדרום פולין ליד קרקוב (Krakow), בחודש ינואר בשנת 1910. היא למדה בגימנסיה עברית וסיימה לימודי פילוסופיה באוניברסיטה בקרקוב, והתמחתה במדעי הפסיכולוגיה ובמדעי החינוך. לאחר הלימודים היא עסקה בהוראה בעיר ביילסקו (Bielsko) בבית ספר יהודי ובסמינר למורים.

בימי מלחמת העולם השנייה היא פעלה בזהות שאולה, ועסקה בהצלת ילדים יהודים יתומים מגטו ורשה, העברתם והסתרתם במוסדות של הכנסייה הקתולית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היא המשיכה באיסוף ילדים יהודים יתומים מגיל שלוש ועד גיל חמש עשרה, והקימה עבורם בית ילדים שנוהל ברוח מורשתו של יאנוש קורצ'ק (Janusz Korczak). במארס 1946 הצליחה לנה להעביר את חניכיה ואת הצוות מפולין לצרפת דרך צ'כוסלובקיה, ומשם הם עלו באונייה לארץ ישראל בתחילת שנת 1949. הילדים הגיעו לקבוצת שילר ואומצו שם על ידי משפחות הקיבוץ. לנה קיכלר – זילברמן השתקעה בתל אביב, לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים ולגננות, עסקה בפיקוח של מסגרות חינוכיות, ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים את השירות הפסיכולוגי – חינוכי לילדי גנים ולבתי ספר. היא פרשה לגמלאות בשנת 1972. היא נפטרה ביוני 1987, בגיל 77. יהי זכרה ברוך.

כניצולת שואה וכמצילת ילדים יתומים שחיו בקהילות נוצריות ניסחה לנה הגדרה חדשה למושג השואה, שכללה התנגדות סבילה של ילדים קטנים. החזות החיצונית של לנה שידרה עדינות חינניות, כמו אחות רחמנייה עם לב חם. אך כשהיא שנדרשה להגן על הילדים היא עשתה זאת בנחישות ובתקיפות כלביאה, כאילו עומדת מאחוריה קבוצת תמיכה פוליטית, חברתית וכספית. לנה היא האישה המזוהה עם דמות האם בשואה, והיא הוכיחה כי לחץ־החיים והכרח־החיים חזקים יותר מכל פחד ומכל סכנה. הכינוי "אימא" התאפשר לא רק בגלל היעדרן הפיזי של האימהות הביולוגיות, אלה בזכות היותה דמות דומיננטית וסמכותית. גם לאחר השתלבות הילדים בקבוצת שילר הם הגיעו ללנה בבקשות עזרה וייעוץ להמשך לימודים, לבחירת מקצוע ולבחירת בן הזוג. עוצמת ההשפעה של לנה באה לידי ביטוי בתהפוכות שעברו הילדים מתרבות גלותית לתרבות ישראלית צברית: מיתומים לילדי משפחות, מחולים, רזים וחלשים לבריאים גופנית ונפשית, שזופים וחזקים, מנזקקים לבעלי מקצוע עם ביטחון עצמי וביטחון תעסוקתי. סיפור הצלת "מאה הילדים" של לנה השתלב במשימות הלאומיות של מדינת ישראל בקליטת העלייה בשנות החמישים וביצירת כור היתוך שמטרתו הפיכת חברה הטרוגנית לחברה הומוגנית ויצרנית.

לנה קיכלר – זילברמן כתבה חמישה ספרים. ספריה תורגמו לשפות רבות ונדפסו במהדורות רבות. היא קיבלה פרסים על פועלה החינוכי ועל עבודתה הספרותית.

מקורות:

לנה קיכלר זילברמן, מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958.

לנה קיכלר זילברמן, אנו מאשימים: עדויות ילדים מן השואה (עברית: אליהו פורת), מרחביה: ספרית פועלים 1961.

לנה קיכלר זילברמן, המאה לגבולם, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"ט 1969.

לנה קיכלר זילברמן, בית אמי, ירושלים: שוקן, תשמ"ה 1985.

 מקור וקרדיט : עמוס ביק

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *