אניטה שפירא, שנולדה ב–1940 בוורשה, הושארה כפעוטה במנזר פולני במלחמת העולם השנייה, הוריה נספו בשואה והיא נאספה על ידי משפחה אחרת שעלתה עמה לישראל
מתוך הספ המרתק : אניטה שפירא , "ככה זה היה ": סיפור חיים , אניטה שפירא, הוצאת עם עובד , 2022 .
"מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי ? היא לא זכרה הרבה דברים .
נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה . הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה . האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה ? אין את מי לשאול . הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו : לילה . היא בזרועות אימא פליציה . חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני .
מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו . היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא : "ששש ! " והיא נרדמה . כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם . האִם נפרדה ממנה בנשיקה ? בחיבוק ? לא זוכרת . כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת : כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני . האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי ? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כיליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה ? ! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי : בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה ? היא לא זכרה .
אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי גבורה : סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא . ילדה יהודייה שגדלה בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר . היא לא זכרה סבל מיוחד . אולי היה רעב – היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך .
זה היה מעדן . אבל כולם רעבו . אולי לא היו בגדים להחלפה . גם זה ייתכן – בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים . אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה . הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד
שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון : אבא ( שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה ) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה .
כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה : זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה . האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה ? לא יודעת .
כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו להם ילדים אחרים . אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים .
בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו גם ההורים המאמצים רוזה ובנו . פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו . הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר . אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים . אביה של אניטה בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה . או אולי נתפס בידי הגרמנים ? לא יודעת . אך האם פליציה לא ידעה על כך . אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף ? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה .
מה עלה בגורלה של אמא של אניטה פליציה ? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום . היה קל לזהות אותה : היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין . מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה.
מימיה במנזר אניטה זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה . היא לא זכרה חום או איבה . זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים . זמן ששורדים בו.
היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות . אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים ? ילד אינו יודע להעריך מרחקים .
ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר . איש לא אמר לה מה ומי המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא יוצרת שלו . היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחוב שולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה . אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר . ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה . היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים . כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר-מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת : "לא לא, אני לא ! " ואז הוא אמר לה במאור פנים : "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים . לא צריך לפחד יותר" . אך הייתה חרדה באוויר : אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים . והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר .
יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים . מי היא הייתה ? אולי חברה של האם פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור ? האם הייתה יהודייה ? האם הייתה פולנייה ? לילדה בת החמש ( אולי קצת פחות ) לא ניתן שום הסבר . היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע . בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות .
המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת : אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה . כאשר מסיבה כלשהי ( בדרך כלל מסיבה כספית ) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש : "מוכרחים" .
נו, מוכרחים אז מוכרחים . דודה אינה ודוד פיניק ( האח של רוזה ) היו טובי ב ומחבקים . תינוק בבית עושה טוב ללב . מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח . לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת : כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון .
היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945 .
מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאימהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה".
מתוך הספר המרתק : אניטה שפירא , "ככה זה היה ": סיפור חיים , אניטה שפירא, הוצאת עם עובד , 2022 .
ראו גם :
אריאנה מלמד , "הנפש החצויה של אניטה שפירא?, עיתון " הארץ" , 15 לפברואר 2020 ( קישור)
