הילדה ז’קלין , בת 12 ,  אובדן הילדות בתקופת השואה בצרפת

312

ז’קלין גולדברג נולדה בשנת 1930 בפריס, וכיום היא חיה עם בני משפחתה בשכונת בית וגן בירושלים. סיפורה בתקופת השואה גדוש תחנות מעבר וחוויות קשות של התעללות ואובדן זהות, אך גם של הצלה וחברות אמיצה עם אנשים טובים שפגשה במהלך הדרך.

משפחת גולדברג מתפרקת

יפה בן ישר נולדה בשנת 1930 בפריס בשם ז’קלין גולדברג כבת בכורה למשפחה יהודית אוהבת וחמה. בילדותה סבלה מקוצר נשימה, כך שמשפחתה חילקה את זמנה בין פריס הסואנת לבין עיירת חוף מרוחקת בשם טרוביל. במאי 1940 כבשו הכוחות הגרמנים את צרפת, ומטוסי קרב החלו לחוג ולהטיל פצצות גם באזור החוף.

במהלך אחת ההפצצות הוביל האב את בני משפחתו אל רפת מרוחקת מעט, ששימשה אותם כמקום מחסה במשך כמה ימים. בזמן שהותם ברפת החליט האב להצטרף לצבא הצרפתי במלחמתו נגד גרמניה הנאצית. בתום ההפצצות חזרה המשפחה לביתה, והאב יצא לחזית. מהר מאוד הגיעו שמועות על תבוסת הצבא הצרפתי ועל כך שהגרמנים ירו בכל מי שנקרה על דרכם. הדאגה לחיי בעלה שיתקה את האם, וז’קלין, ילדה בת עשר, נאלצה לתפקד כראש המשפחה.

בשובם לטרוביל נתקלו בני המשפחה בחיילים גרמנים רבים, שניצבו בכל מקום תוך הפגנת כוח ושליטה. בתקופה זו הייתה ז’קלין אחראית על הבאת מצרכי מזון למשפחתה; אולם, כמות המזון הזעומה שחולקה לכל בית אב תמורת תלושים, לא הצליחה למנוע את תחושת הרעב שהלכה וגברה.

בכל בוקר הייתה ז’קלין הולכת יחד עם אחיה הקטן לבית העירייה לראות האם שמו של אביה מופיע ברשימות החיילים שנפלו בקרב. כל יום היו פוסעים השניים בצעדים מדודים, אחוזי חיל ורעדה, לברר אם אביהם חי או מת. כל יום חוו מחדש את האימה ואת

אי-הוודאות הנוראית. בינתיים הלך והחמיר המצב הכלכלי, וז’קלין נאלצה לצאת לרחובות ולמכור את כל שהיה בביתה לכל המרבה במחיר.

המצב הכלכלי מכתיב את מציאות היום-יום

באחד הימים הופיע בבית במפתיע אביה של ז’קלין. השמחה שָׁבָה, ולו באופן זמני, לבית משפחת גולדברג. האב סיפר שבאחד ממחנות הצבא הצרפתי אליו הגיע, פגש ברב שהזדמן למקום. הרב הציע לו לעזוב את צרפת המובסת ולעלות במהירות האפשרית על ספינה שמפליגה לאנגליה. אביה של ז’קלין סירב להצעתו, משום שלא רצה לעזוב את משפחתו.

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית המשפחה דודהּ של ז’קלין. הוא ניסה לשכנע את האב לעקור עם אשתו וילדיו לספרד, שהייתה משוחררת לחלוטין מעול המשטר הנאצי. אמה של ז’קלין התחננה בפני האב בניסיון לשכנעו לאסוף את המיטלטלים ולעשות את המסע הארוך לספרד, אך הוא סירב. עדיין האמין שהצרפתים לא יאפשרו לנאצים לפגוע ביהודים.

ברבות הימים הידרדר מצבה הכלכלי של צרפת בכלל ושל היהודים בפרט. האב נאלץ לעבור לפריס הגדולה על מנת לדאוג לפרנסת המשפחה. ז’קלין התגעגעה מאוד לאביה וביקשה מאִמה שהמשפחה כולה תצטרף אליו. תחילה נסעו רק ז’קלין ואחיה, אך בטרם הספיקו האם והאחות הקטנה לצאת לדרך, נכלאו שתיהן במחנה הריכוז למוט בברון. החשש לחייהן היה כבד. בתחילת 1942 כבר נודע על המשלוח הראשון של יהודים מפריס אל מחנות המוות במזרח, והפחד גבר. בני המשפחה חששו מאוד שזה יהיה גם גורלן של האם ובִתה הקטנה.

בינתיים החריף המצב בפריס, והאנטישמיות הורגשה בכל מקום. ביוני 1942 יצאה ההוראה שכל יהודי חייב לשאת טלאי צהוב על דש בגדו. ביום הראשון בו פורסמה ההוראה חשה ז’קלין על בשרה את המציאות החדשה: בשובה מבית ספר זרקו עליה שני נערים בריונים אבנים, תוך שהם צועקים לעברה “Sale Juive” (יהודייה מלוכלכת). כאשר הגיעה ז’קלין הביתה בוכייה, אמר לה אביה שהעתיד הצפוי להם קשה הרבה יותר ממה שחוותה היום. הוא הזהיר אותה שאם שוב תיקלע לאירוע דומה, עליה לברוח כמה שיותר מהר.

מסע ארוך אל הלא-נודע

חודש לאחר מכן, ביולי 1942, יצאו ז’קלין ואחיה הקטן לקייטנה של ילדים יהודים במחנה קיץ שאורגן על ידי הארגון היהודי UGIF. תחילה נהג האב לבקרם בכל סופשבוע, אך בשלב מסוים פסקו ביקוריו. להנהלת המחנה התברר שנתפס על ידי כוחות אס.אס. כאשר הסתיים המחנה נאלצה ההנהלה להעביר את שני הילדים לבית יתומים יהודי, מבלי שיֵדעו דבר על גורל הוריהם ואחותם הקטנה.

באחד הימים קיבלה ז’קלין גלויה מאביה, בה סיפר שהוא נמצא במחנה המעבר דרנסי. עוד כתב, כי מעתה הוא מטיל עליה את האחריות לשלומם של בני המשפחה. ז’קלין נותרה בבית היתומים יחד עם אחיה הקטן, אך השניים לא הצליחו להסתגל למקום. לילות רבים נשארה ז’קלין ערה עד עלות השחר. היא פחדה שחיילים נאצים יגיעו לבית היתומים וייקחו ילדים למחנות המוות במזרח. ואמנם, לא עבר זמן רב, וחיילים גרמנים הגיעו אל בית היתומים וביקשו לקחת עמם מספר נערים ונערות בגילה של ז’קלין. באותה עת שהתה ז’קלין במרפאת בית היתומים, והודות לכך ניצלה ממשלוח המוות. לאחר אירוע טראומטי זה החליטו מנהלי בית היתומים לפזר את הילדים. ז’קלין ואחיה מרסל נלקחו לשני כפרים שונים.

ז’קלין הגיעה לבית משפחה אומנת שעסקה בחקלאות, שם סייעה במשימות שונות. אסור היה שאיש מלבד הוריה המאמצים יֵדע שהיא יהודייה. היא למדה את תפילות הנוצרים ואת מנהגיהם, ועם הזמן התמצאה היטב בכל הנוגע לאורח החיים הנוצרי. בערבים, כאשר שבה הביתה, הייתה עוזרת לבעלת הבית, ל”ממה” (Memer) ועם הזמן התקרבו השתיים זו לזו. אולם עם פפר (Pepere), בן זוגה של ממה, היה המצב שונה לחלוטין. הוא ניצל את עובדת היותה נערה בודדה, ובשעה שהיו לבדם בבית נהג להטרידה מינית. לא אחת ניסתה ז’קלין לאיים עליו שתספר על מעשיו לממה, אך הוא צחק לה ואמר: “את מאיימת עליי, אני אסגיר אותך לגרמני הראשון שאראה”. תחושה של חוסר אונים משווע ליוותה את שהותה של ז’קלין בבית האיכרים. גם הדאגה לבני משפחתה העכירה את רוחה.

יום אחד במהלך עבודתה פנה אליה אחד מתושבי הכפר ושאל אותה בלחש: “אינך מחויבת לענוד את הטלאי הצהוב?” תחילה שיתקה אותה ההבנה שתושבי הכפר גילו את יהדותה, אך עד מהרה התעשתה ורצה לממר ופפר לספר על שאירע. השניים פנו מיד אל ארגון ה-UGIF, וז’קלין הועברה לבית ילדים של הארגון בעיר ליון. התנאים במקום היו מחפירים, וז’קלין סבלה מנשיכות עכברושים בלילות.

בשלב מסוים תכננו אנשי הארגון להבריח את הילדים דרך הגבול השוויצרי. ממש לפני ניסיון ההימלטות שמעו המדריכים בבית הילדים על ניסיון דומה שאירע יום לפני כן, ובסופו נרצחה קבוצת ילדים כולל המדריכים שהיו עִמם. עם הישמע החדשות הרעות נגנזו מיד כל תכניות ההברחה לשווייץ.

ז’קלין הועברה לחזקתה של אישה אלמנה, שהרעב בביתה היה מחפיר. הילדה הקטנה נאלצה לחטט בפחי אשפה ולאכול פירורי מזון שאספה בין בולי עץ בשולחנות ציבוריים. יחד אִתה הסתתרו עוד שתי אחיות יהודיות מפריס, ושלושתן ישנו במיטה אחת על מצעים שאף פעם לא כובסו. הילדות התקלחו פעם בשבוע, וכמעט לא החליפו בגדים. תנאי ההיגיינה הירודים פגעו בבריאותן.

בתום המלחמה

אולם, את הזמן לא ניתן לעצור, גם אם לעִתים נדמה שיכולתנו הנפשית נמתחת הרבה מעֵבר למה שאנו מסוגלים לשאת. עלינו להיאזר בסבלנות, ממש כשם שעשתה ז’קלין עד ינואר 1945. אז שוחררה צרפת מעול המשטר הנאצי, וז’קלין ואחיה הקטן הועברו לכפר נופש לשיקום פיסי ונפשי.

כעבור זמן מה פגשה ז’קלין את אִמה בבית חולים לחולי נפש. האם הייתה חסרת כוחות ותשושה, אך עם תשוקה לחיים. השתיים ניסו לבנות ביחד חיים טובים יותר לשני האחים הקטנים, אך לא פעם התגלה הדבר כקשה מנשוא, בעיקר עם היוודע רצח האב באושוויץ.

תחילה חידשה המשפחה המצומצמת את ימיה ברובע היהודי בפריס. האכזבה מחוסר היכולת לחוש שוב את קסמיה של אותה שכונה יהודית ולשקם בה את המשפחה, גרמו לז’קלין להבין שזהו אינו ביתה עוד.

עם התבגרותה עלתה לארץ יחד עם אחותה הקטנה. אִמה ואחיה נשארו בצרפת. כיום מתגוררת ז’קלין עם משפחתה בירושלים, ומרבה להעיד על שאירע לה ולקרוביה בתקופת השואה.

מקורות:

מורגנשטרן נעמי, במסתור – ילדים בתקופת השואה בצרפת. ירושלים: יד ושם, תשנ”ח.

מקור וקרידט

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *