הילד בן ה-14 שיצא בחיים מתא-הגזים ביום שמחת תורה: הסיפור של דוגו

69

מקור וקרדיט: הסקירה נכתבה ע"י Zeev David

דוד (דוגו) לייטנר נולד בשנת 1930 בעיר נירג'אהאזה שבצפון-מזרח הונגריה, כילד השני מתוך ארבעה ילדים. ילדותו עברה עליו בנעימים, הוא פיתח חוש-הומור ייחודי, שנון וציני, נהנה ממטעמיה של אמו וסבל ב"חיידר": בקיצור, ילדות טיפוסית של ילד יהודי באותה התקופה.

במרץ 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה ורומניה, חייהם של משפחת לייטנר, יחד עם כל יהודי נירג'האזה והסביבה, קיבלו תפנית חדה: הם נלקחו לגטו ואיבדו את כל רכושם. אם הייתם שואלים את רוב היהודים אז, הם היו חושבים שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. האמת הייתה מרה בהרבה.

בנירג'האזה, עיר גדולה וחשובה בהונגריה, היו שני גטאות גדולים. גטו אחד עבור תושבי העיר (שרוכזו רובם בניריאש) וגטו שני עבור יהודי הכפרים והעיירות בסביבה (אליו הגיעה גם משפחתה של סבתי, רחל, שסיפורה פורסם גם הוא כאן

הטרנספורטים הראשונים מהונגריה לאושוויץ יצאו בסוף אפריל-תחילת מאי, ואיתם נשלחו סבתי ומשפחתה. גטו ניריאש, לעומת זאת, פונה מספר שבועות אחר כך.

כך, משפחת לייטנר, יחד עם 3,000 מיהודי נירג'האזה, הגיעה לבירקנאו. בסלקציה שנערכה ע"י מנגלה יימח-שמו מיד עם הגיעם לרציף, נשלחו אמו ושתי אחיותיו של דוגו ימינה, ואילו דוגו, אחיו הגדול שמואל ואביו – נשלחו שמאלה. בשלב זה אף אחד מהם עדיין לא ידע מה משמעות ההפרדה.

מספר ימים לאחר הגיעם לבירקנאו נערכה סלקציה נוספת בה נבחרו גברים לעבודה. אביו ואחיו הגדול של דוגו נבחרו, ואילו הוא, כילד בן 14, נותר לבדו ממשפחתו במחנה. נותר לבדו ממשפחתו הדגשתי, שכן כמוהו היו עוד אלפי ילדים שנותרו לבד ממשפחתם: כ 4,000 ילדים ליתר דיוק, בגילאי 14-18, אשר שוכנו במחנה הצוענים (לאחר שאלה חוסלו), בשני צריפים שבכל אחד מהם נדחסו כ 2,000 ילדים.

בשבועות ששהו במחנה הצוענים חזו הילדים במאות אלפי יהודי הונגריה מגיעים בהמוניהם אל ה'רמפה', ומשם נלקחים לכיוון הקרמטוריומים. אף אחד לא חזר משם.

דוגו, שהיה בעל תושיה, הבין שכדי לשרוד עליו לעבוד, והתנדב ל'שייסקומנדו' – חוליית ניקוי המחראות. זה נשמע נורא וזה באמת נורא, אך לדבריו "זאת הייתה העבודה הכי טובה שיכולתי לחלום עליה במחנה השמדה". מדוע? סוג של תעודת ביטוח, מעבר יומיומי בין המחנות, תוספת אוכל שזכו לקבל – כל התשובות נכונות.

כך עברו מספר חודשים, אך בספטמבר 1944 בוצעו מספר סלקציות שלאחריהן מ 4,000 הילדים נותרו כ 1,500 בלבד. דוגו, בצר לו, ניסה להירשם למשלוחים למחנות-העבודה, ואף קיבל מספר קעקוע: B-12042, אך בבוא יום השילוח ד"ר מנגלה שלף החוצה את כל הילדים שלא היו חסונים מספיק כדי להישלח למחנות עבודה. המספר נמחק בקו-קעקע, ואיתו נמחקה התקווה.

מספר ימים אחר כך קרמטוריום 3 פוצץ, ולמפרע התגלה בדיעבד שחוליית השייסקומנדו סייעה בהעברת חומרי הנפץ והחבלה. דוגו וחבריו, שלא ידעו מכך דבר, הצליחו להימלט בעור-שיניהם מהחיפושים אחרי עובדי השייסקומנדו.

אוקטובר 1944, סלקציה נוספת. הגרמנים עברו ילד-ילד ושאלו כל אחד לגילו. דוגו ענה: "16". את הסלקציה הוא עבר, אבל לפתע נתפס ו"נזרק" לקבוצת המיועדים למשלוח, כדי לשחרר משם "פיפל" (ילד-משרת של קאפו) – ראש תמורת ראש. ביש מזל נוראי.

וכך, ביום "חג" שמחת תורה, צעדו מאות ילדים אל עבר משרפה מספר 4, צועקים "אבא, אמא, טאטע, מאמע, שמע ישראל!". ביניהם צועד דוגו. הרי הם ילדים ששוהים כבר 5 חודשים בבירקנאו, ויודעים היטב שהם צועדים בדרך ממנה אף אחד לא חוזר. הם הורדו במדרגות, הופשטו, הוכנסו אל תא הגזים והדלת הכבידה נסגרה אחריהם.

שקט. חושך. חום רב בוקע מהתנורים האימתניים שבקומה העליונה.

פתאום קריאה: "האלט! עצור!". הדלת נפתחה, צריכים ילדים לעבודה! מיד נבחרו 50 ילדים שנראו בריאים יותר לעבודה, וביניהם דוגו. הם קיבלו את מדי האסיר בחזרה, התלבשו, ושבו לצריף. שוב זכה דוגו בחייו במתנה.

תחילת 1945. הרוסים מצליחים באופנסיבה, שועטים לתוך פולין, והנאצים בשלב טשטוש הראיות. ברקע הדי-יריות, פיצוצים, קולות המלחמה קרבים. הגרמנים נוטשים במהירות את אושוויץ-בירקנאו ומעלים באש את כל מה שהם מספיקים ויכולים. אין יותר קרמטוריומים והשמדה המונית.

האסירים רוכזו בשערי היציאה מהמחנה, ומי שלא היה לו מספר קיבל כזה. דוגו קיבל את המספר B-14671. מבירקנאו יצאו מספר "צעדות מוות" למספר יעדים שונים, היעד הסופי של רובם היה מחנה מאוטהאוזן, אוסטריה.

עם התקדמות בעלות-הברית פונה גם מחנה מאוטהאוזן ודוגו מצא עצמו בצעדת-מוות נוספת, היעד: גונסקירכן. לאחר שלושה ימי הליכה הגיעו אל המחנה. האוכלוסיה בו מנתה כ 17,000 יהודים. לאחר מספר שבועות המחנה שוחרר ע"י בעלות הברית.

דוגו, שכבר היה חלוש מאד וחולה באותה העת, יצא לכיוון ולץ, שם נאסף ע"י חיילים אמריקאים אל בית החולים בהרשינג. חודש שלם הוא שכב ללא הכרה, קודח מטיפוס.

אך דוגו, עם כוח רצון של סוס, בחר בחיים: "לא מספיק שנשארתי חי, אז שאשכב בבית חולים?", וכך יצא לדרכו בחזרה הביתה, לנירג'האזה. בבית פגש את אחיו שמואל, ממנו הופרד בסלקציה באושוויץ. הם נותרו יחידים מכל משפחתם הגרעינית, מעטים ששרדו מהמשפחה המורחבת.

לאחר מספר שנים דוגו ושמואל עלו לישראל. שמואל השתקע בתל אביב והפך עם השנים לשף מלון 'הילטון'. דוגו הצטרף למייסדי המושב ניר-גלים (עליהם נמנו גם סבי נחמיה ז"ל, וסבתי רחל תבדל"א.

עם התחלת יציאות משלחות מישראל לפולין, הצטרף דוגו כעד-חיים למשלחות, וברבות השנים נסע עם עשרות רבות של משלחות לפולין. לדבריו, הוא מספר את סיפורו "לכל מי שרוצה לשמוע, וגם למי שלא".

זכיתי ובשנת 1999 דוגו יצא במשלחת מקבילה למשלחת בה הייתי, ונפגשנו במקומות רבים בפולין, וביניהם עמדנו והצטלמנו יחד על חורבות תא-הגזים אליו הוכנס בשמחת-תורה, ויצא ממנו בחיים. פגשתי אותו גם בכניסה לבית הקברות היהודי 'אופוקובה' שבוורשה: כיוון שהוא כהן הוא נוהג שלא להיכנס לבתי-עלמין, ולכן מיד כשהגענו ראיתיו ליד הכניסה. בקור גדול של 10(-) מעלות הוא הצביע בחיוך רחב לעבר בקבוק מים-קרים שהיה נעוץ בערימת שלג והתעניין אם מתחשק לי לשתות משהו קר…

את יום צאתו מאוושויץ, 18 בינואר 1945, דוגו חוגג בדרך ייחודית: אכילת שתי מנות פלאפל. בשנים האחרונות חגיגתו האישית התפרסמה בכלי התקשורת השונים, וכיום נוהגים רבים להצטרף אליו, ולתעד עצמם אוכלים פלאפל עם התיוג #מבצע_דוגו – חפשו ברשת.

בשנת 2004 נמנה דוגו על מדליקי המשואות ביד-ושם. באתר יד ושם ניתן למצוא עדות מצולמת שלו.

בשנת 2005 ראה אור "הסיפור של דוגו" המבוסס על עדותו, כפי שכתבה בחן ובכישרון רב בתו זהבה.

דוגו עד היום הוא בדחן לא קטן, מצחיקן אמיתי, שנון ומחודד. גם בגיל 87 הוא ממשיך לנסוע לפולין, להעביר שיחות ב"בית העדות" ולספר את קורותיו, ותמיד במצב רוח טוב. בסיומי טקסים מקפיד דוגו לצעוק בקול "עם ישראל חי!". (אהבתם את הפוסט? הגיבו "עם ישראל חי!".)

נולדתי כדור שלישי למייסדי ניר-גלים, דוגו היה חבר קרוב לסבי נחמיה ז"ל, ועשרות שנים שהוא גר בשכנות להוריי היקרים. זכיתי לחוות אותו כילד, כנער וכאדם מבוגר. עד היום זו חוויה אמיתית להיפגש איתו ולשוחח איתו.

ולסיום, חוויה אישית קטנה: יום אחד לפני כשנתיים וחצי, יצאתי עם אשתי בערב. את הילדים השארנו אצל ההורים בניר-גלים. בדרך החוצה מהמושב אנחנו פוגשים את דוגו, עם מגבת על הכתף. "דוגו, לאן אתה הולך עם מגבת ב 21 בערב?" שאלתי. דוגו חייך אלינו וצהל "יש מסיבה לצעירים בבריכה!". אשתי ואני החנקנו חיוך, אמרנו יפה ערב-טוב והמשכנו בנסיעה. "רגע," צעק פתאום דוגו, "אני רוצה להראות לכם משהו". ואז, הוא הוציא מהכיס את הסמרטפון שלו, פתח את הפייסבוק (כן כן, בנאדם בשנות השמונים לחייו, כבוד!), והראה לנו סרטון בו רואים כיצד הוא עולה על בימת העץ של עמוד התליה של רודולף הס באושוויץ וצועק מעליה "עם ישראל חי!" בגרון ניחר. בסרטון הספציפי הזה, הבימה נשברה והוא נפל, קם, ניער את בגדיו וצחק "עם ישראל חי בכל זאת!".

לכבוד הוא לי לתייג לפוסט זה את חבריי היקרים דוגו David Leitner ובתו הסופרת המוכשרת זהבה קור

מקורות: הסיפור של דוגו (ספר חובה, מתאים במיוחד לילדים ונוער אך לא רק), ידע אישי.

  מקור וקרדיט

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *