ילד בזהות שאולה – אהוד לב

297

 רוברט אודנהיימר נולד בשנת 1934 בעיירה ביהל במחוז בָּאדֶן בגרמניה, שם חי יחד עם הוריו, סבתו וסבו. הקהילה היהודית בביהל הייתה קטנה ביותר, ומנתה לא יותר מכמה עשרות יהודים. למרות גודלה של הקהילה, חיו בביהל יהודים מעל 400 שנה.

החל מ-1933, עם עליית היטלר לשלטון, החלה מדיניות אנטי-יהודית בעיירה, שגילוייה החריפו ככל שעבר הזמן: יהודים פוטרו מעבודתם, ופרעות קשות בוצעו בהם לעתים קרובות.

מיד לאחר אירועי "ליל הבדולח", שבמהלכם נשרף כליל בית הכנסת של יהודי ביהל, רוכזו כל יהודי הקהילה בבית הרב, שם ניסו להמשיך לחיות את חייהם. בוקר אחד שמע הרברט בחוץ רעש מפחיד, ואבנים גדולות שנזרקו לעבר הבית שברו את החלונות בקול נפץ נוראי. בבת אחת פסק הרעש, והדלת נפרצה. שוטרים נכנסו לתוך הבית וציוו על היהודים ששהו בו לארוז את חפציהם ולצאת לרחוב. כך, לאחר 400 שנות חיים של הקהילה היהודית בביהל, גורשו בתוך שעה היהודים מעיר הולדתם, והועברו לבית הכלא המקומי כאילו היו פושעים שפלים.

לאחר כמה ימים בכלא בתנאים של צפיפות נוראית, הועלו יהודי הקהילה באוקטובר 1940 לרכבות, שהובילו אותם למחנה גירס בדרום צרפת. גירס היה מחנה ריכוז בו הוחזקו בעיקר יהודים, אך גם מתנגדי המשטר הנאצי. רבים מהאסירים במחנה מתו כתוצאה ממגפות שפרצו כתוצאה מתנאי תברואה ירודים ובשל מחסור חמור במזון.

כילד בן שש וחצי שהה הרברט יחד עם אִימו בצריף הנשים. הנאצים לא חסו עליו בשל גילו, והוא נאלץ לבנות שבילים לחיילי האס. אס. בעזרת אבנים כבדות שחילץ מבוץ טובעני בגשם שאינו מפסיק לרדת. גם בצריף הלינה חדר הגשם מבעד לבולי העץ, כאשר הלחות והרטיבות מזמנות ליושבי הצריף מחלות שבמקרים רבים הסתיימו במוות.

במהלך שהותם במחנה גירס נאלץ הרברט לישון על ערֵמת קש רטובה ומלוכלכת ששימשה כמיטה ארעית. הקור והלחות גרמו לו לחלות, וחום גופו עלה. באחד מימי מחלתו הגיעו שני זרים דוברי צרפתית וניצבו ליד מיטת הרברט לצד איִמו. חיוורת כסיד לקחה אותו האם בידיה ולחשה באוזניו: "לך אִתם הרברט… הם ייקחו אותך למקום טוב ויטפלו בך. אני אבוא אחר כך". בטרם הספיק הרברט להבין מה קורה סביבו, הועבר לידיהם של שני הזרים.

הוא הובא לבית גדול ששימש כמעון לילדים יהודים עזובים, ועם הגיעו לסביבה החדשה קיבל החלטה דרמטית: מעתה והלאה אין הוא עוד הרברט הישן אלא ילד חדש. הרברט הישן הרי לא יכול לחיות בלי מבטה החם של אמא ובלי ליטופו המחבק של אבא. בחוכמה של ילד בן שבע הבין, שייסורי הגעגועים להוריו יחלישו את כוח עמידתו. הוא החליט לשנות את זהותו ולהיפרד מכל מה שהיה בעבר. מעתה ואילך הוא אדם אחר. רק כך, חשב לעצמו, יוכל לשרוד. מעתה אינו עוד הרברט, כי אם הובר.

הובר שהה בבית היתומים עד שנת 1942, אז החלו הנאצים לכבוש את אזור מרכז צרפת בו היה גם בית הילדים. עם כיבוש האזור החלו הנאצים בחיפוש שיטתי של כל היהודים במטרה להעבירם למחנות השמדה מחוץ לצרפת. האווירה בבית הילדים הייתה קשה, והרברט סבל מהגעגועים להוריו. אולם הובר לא נתן לו מנוח. הוא הבין היטב שאין זו השעה המתאימה לגעגועים, והדבר החשוב ביותר הוא לא להיתפס – רק לשרוד!

מחשש שייתפסו הועברו הילדים למעון אחר, ששכן בעומק היער. מִדי לילה נערך תרגיל הימלטות מהמעון: עם הישמע צליל הפעמון היה על הילדים לקפוץ מהמיטה, להתלבש ולהגיע ליער תוך דקה. כדי להיות מוכנים ברגע האמת, הכינו הילדים כל ערב לפני לכתם לישון את בגדיהם: חולצה מכופתרת ומקופלת מונחת על הכיסא. מעליה, בסדר זה: מכנסיים ארוכים מקופלים, תחתונים וגופייה. הנעליים מצוחצחות, גם מאחור, ומונחות לצד המיטה לצד זוג גרביים מקופלים. כך כל לילה. לאחר כמה לילות של תרגולים נשמע צליל פעמון כפול – הייתה זו אזעקת אמת!!! בתוך דקה ניצבו כל הילדים בחוץ בטור ארוך, צועדים בדממה ביער במשך שעות בין שיחי שרך גבוהים. רק בשעות הבוקר חלפה הסכנה, וניתנה ההוראה לשוב למעון.

מי היו מציליו של הרברט? מי היה האיש שלקח אותו ממחנה גירס? מי היו האנשים שטיפלו בו במעון והצילו את חייו? "מלאכים" טובים אלו השתייכו כולם לארגון ה-O.S.E – ארגון יהודי שפעל להצלת ילדים יהודים בצרפת בזמן הכיבוש הנאצי.לאחר אותו ליל בריחה הוחלט לפזר את הילדים בכפרים השונים. הובר הובא לביתו של איכר בודד ועני, שהפך אותו לעבד בן שמונה. כעבור חודש הגיעה נציגה של ארגון ה- O.S.E לבקר את הובר.

כאשר ראתה את פרצופו הכחוש והבחינה שהוא חולה ומותש, החליטה להעבירו לבית משפחת רוז'ה, אותה למד לאהוב כאילו הייתה משפחתו שלו. באותה תקופה חולק המזון בצרפת כנגד תלושים, שמספרם נקבע על פי מספר הנפשות בבית. אולם, הסתרתו של הובר הייתה דבר סוד, כך שבני הזוג לא יכלו לקבל תוספת מזון עבורו. גברת רוז'ה נאלצה לגהץ בבתי זרים כדי להשתכר מעט ולקנות מזון למחייתו של הובר הצעיר.

הובר אהב מאוד את משפחת רוז'ה, אך גם בתקופת שהותו בביתה חווה לא מעט קשיים. מעת לעת הייתה מגיעה נציגה מטעם הארגון היהודי ולוקחת אותו לכמה ימים לאחד ממעונות הארגון; זאת מחשש שאם ישהה זמן רב מדי במקום אחד, תיחשף יהדותו על ידי המקומיים וחייו יהיו בסכנה.

שלוש פעמים הועבר הובר מבית משפחת רוז'ה למעונות שונים של הארגון והוחזר לאחר תקופה קצרה. הובר ידע כי מר רוז'ה חבר בתנועת המרי הצרפתית ה"רזיסטנס". הוא ראה בבית המשפחה כלי נשק רבים, ולפעמים אף חברי מחתרת שמסתתרים בו בדרכם לפעולה נגד הגרמנים. הובר לא רק שמר הכול בסוד. לא פעם אף הותר לו לקחת חלק בפעולות ההסתרה: ילד יהודי בן עשר שמשתתף בפעילות נגד הכוחות הנאציים.

פעולות ה"רזיסטנט" והצלת היהודים על ידי אנשיה, גרמו לכך שבשנת 1943 הגבירו הנאצים את מאמציהם לתפוס יהודים וחברי מחתרת צרפתים. מחשש שייתפס, הוחלט להעביר את הובר אל בית הסבתא, שגרה בכפר קטן לא רחוק ממשפחת רוז'ה.

בכפר הקטן הוחלף שמו של הובר לאודט בהוראתה של הסבתא. איש מתושבי הכפר לא ידע שהובר הוא ילד יהודי. לשכנים סיפרה הסבתא שהובר הוא נכד של אחותה שהגיע מהעיר. הכומר היה היחיד שידע כי הובר יהודי. כדי לחזק את תחושת הביטחון שלו, מינה אותו כעוזרו בתפילות יום ראשון. איש הרי לא יעלה על הדעת, שילד יהודי ישיר שירי תפילה נוצריים. יתר על כן, הובר אף קיבל את התפקיד החשוב של נשיאת הצלב הגדול לפני ארון המת בעת לוויה, וכל זאת כדי לחזק את הרושם שמדובר בילד נוצרי.

גם מבית הסבתא הוצא הובר מעת לעת על ידי נציגת הארגון היהודי, אך הוא כבר היה מורגל בכך. אחת לחודש היה פוגש את נציגת הארגון ורופא מטעמו, שיבדוק את מצב בריאותו. זו הייתה מציאות חייו עד שהסתיימה המלחמה, וחיילי בנות הברית הדפו את הצבא הגרמני מצרפת.

הובר שרד את המלחמה הארורה, אך גם התקופה שאחריה הייתה קשה מנשוא. בתום המלחמה קיווה הובר לחזור להוריו. נציגת הארגון היהודי לקחה אותו למעון בו שהו ילדים יהודים צרפתים. מדי יום הגיעו למעון הורים וקרובי משפחה שלקחו ילדים הביתה.

הובר הביט מהצד בפגישות מרגשות של ילדים עם קרוביהם.

בהדרגה הלך ופחת מספר הילדים במעון, ולבסוף נשאר בו הובר אחרון. הוא הוחזר אל בית משפחת רוז'ה, מוטרד ומוצף בשאלות מציקות: מה יהיה מעתה? מי יהיו הוריו? האם יצטרך להתנצר? רק דבר אחד היה ברור לו: משפחת רוז'ה יכולה להיות לו למשפחה. הם הפתרון, חשב לעצמו.

כעבור זמן הגיעה שוב נציגה מארגון ה-O.S.E וסיפרה שהארגון מצא קרובי משפחה של הובר בשווייץ, והללו מבקשים לאמצו. הובר לא רצה לעזוב את משפחת רוז'ה, אך בני הזוג ונציגת הארגון חשבו שזהו המעשה הנכון לעשות. הובר כבר היה בן 12 – כמעט מחצית מחייו שהה במחנות ריכוז, במעונות שונים של ארגון ההצלה היהודי ובבית משפחת רוז'ה האמיצה.

הובר לא שכח כל חייו את החסד שעשתה עִמו משפחת רוז'ה. לימים גולל את סיפור הצלתו על ידי הזוג רוז'ה בפני הוועדה ל"חסידי אומות עולם" ב"יד ושם", וזו החליטה בשנת 1989 שבני הזוג ז'יל וז'אן רוז'ה ראויים לתואר חסידי אומות עולם.

הוריו של הילד  הובר (אהוד לב) הושמדו במחנה אושוויץ 

בשנת 1958, והוא בן 24, עלה הובר לארץ. כאן הרגיש לראשונה כשווה בין שווים, מצא בית, ובפעם האחרונה המיר את שמו לאהוד לב. בארץ נשא לאישה את שושנה. יחד הקימו השניים משפחה, וברבות הימים נולדו להם ילדים ונכדים.

אהוד כמעט חזר לעצמו, אך כל ערב, בעל כורחו, בטקס קבוע ויָדוע מראש, הוא מקפל את החולצה המכופתרת ושם אותה על הכיסא. מעליה הוא מניח, בסדר הזה – מכנסיים ארוכים מקופלים, תחתונים וגופייה. הנעליים מצוחצחות, גם מאחור, ומונחות לצד המיטה ליד זוג גרביים מקופלים.

מקור: מורגנשטרן נעמי, במסתור – ילדים בתקופת השואה בצרפת, ירושלים: יד ושם, תשנ"ח

 מקור וקרדיט

ד"ר אהוד לב הוא היסטוריון של האמנות והיה הרשם במוזיאון ישראל בירושלים, שם עבד במשך 32 שנה. הוא היה מרצה באוניברסיטה העברית על תולדות האמנות במשך כעשרים שנה.

למידע נוסף אודות אהוד לב ולצילומים באתר יד ושם

  סיפורו המלא של אהוד לב באתר יד ושם

טקס לכבוד לואיז רוז'ה, חסידת אומות העולם מצרפת, אתר יד ושם

 דברים של אהוד לב בטקס לכבוד מצילתו, חסידת אומות העולם לואיז רוז'ה , יד ושם – 27.10.2009

אוז"ה – ויקיפדיה

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *