כרם ואחיו, יצחק ויינברג, ילדים בשואה במסלול הישרדות

59

אבנר כרם נכנס לחדר בארכיון העיר קראקוב בפולין בלי הרבה ציפיות. הספרן, בחור גבוה וצנום, מושיט לו ספר ישן עב כרס. בספר מתועדות כל הלידות בשנת הולדתו המשוערת של כרם, 1939. הוא מעלעל בספר, עובר שם אחר שם, חודש אחר חודש, עד שהוא נתקל בשם מוכר. אלתר שייע ויינברג. בדיקה קצרה והצלבת נתונים מניבות ממצאים נוספים. שמות האב והאם, שתמונותיהם מצורפות. תיעוד גם לאחיו הבכור. סבים משני הצדדים, משפחה. "מינד'לה", הוא לוחש בקול חנוק לתמונת אמו, "יש לי כל כך הרבה לספר לך".

"זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי", אומר כרם לאחרונה, כשנה אחרי שצולמה אותה סצינה, המופיעה בסרט התיעודי "פה למדתי לאהוב" ששודר בשנת 2012 בערוץ 2. "זה המשהו שלא ידעתי שאני מחפש. בדיעבד, חיפוש הזהות היה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. עברו 70 שנה ורק עכשיו אנחנו מגלים. פתאום לראות את השם שלי, תמונות שלא ראיתי מעולם. הבנתי את הרקע שממנו הגעתי. מזל שהנאצים כל כך מסודרים. כל זה התפוצץ לי בראש והתמוטטתי".

גם בתוך הסבך של סיפורים אנושיים קורעי לב שיצרה מלחמת העולם השנייה, הסיפור של כרם ושל אחיו, יצחק ויינברג, ייחודי. לילה לפני האקציה בגטו בקראקוב, כשהיו האחים פעוטות בני ארבע ושלוש, הם הוברחו למקום מסתור. שנות המלחמה עברו עליהם במנוסה ממחבוא אחד לאחר, ממדינה למדינה, חבים את חייהם זה לזה, לכושר הישרדות מעורר השתאות ולנשים שפגשו לאורך הדרך והיו להם לאמהות לזמן מה.

בהעדר תעודות, תמונות, הוכחות ממשיות ואפילו זיכרונות ילדות, הסצינה שבסרט מתארת את הפעם הראשונה שבה ראה כרם עדות לשנותיו הראשונות. באותו חדר בארכיב העירוני נודעו לו לראשונה בוודאות שייכותו לאחיו, שורשיו ואף שמו. "עד לפני שנה לא הייתי רגוע עם הזהות שלי", הוא מודה, "בכל מקום קראו לי בשם אחר – אלק, אלתר, בנימין. בארכיב מצאנו את השם האמיתי, אלתר ויינברג".

עין חצי צוחקת

"פה למדתי לאהוב", שביים והפיק אבי אנג'ל מנסה לשרטט את מסלול ההישרדות של שני האחים. כעת הם מבוגרים, סבים לנכדים. כרם מתגורר באילת ואילו ויינברג גר בטבעון. כיום נדמה שהם שונים מאוד זה מזה ורק בסרט נרקמים ביניהם מחדש יחסים חמים.

אבל השנים שחלפו מאז עלו לארץ והמרחק שנוצר ביניהם אינם מעמעמים את הסיפור היוצא דופן. המסע האפי של הילדים יצחק ואלתר ויינברג נמתח על פני שש שנות המלחמה ונע בין שש ארצות. הוא כולל גם עלייה באוניית מעפילים, ששוכניה הועברו למחנה עתלית ושוחררו בפריצת הפלמ"ח, ואחרי כן גם התמודדות לא פשוטה כילדים בארץ, אם כי חלק זה של המסע אינו מתואר בסרט.

"עברתי על בשרי את כל מאורעות השואה", אומר ויינברג. "הגעתי ארצה בספטמבר 1945, בן 7 עם ניסיון חיים של בן 17. הייתי אבא של אחי מגיל 3".

ביוני 1942, ערב לפני שליחתם של 5,000 יהודי גטו קראקוב למחנה השמדה, הוברחו האחים למחבוא בתוך הגטו. בסרט הם נראים בגבם לבית בגטו שבו גרו, נזכרים בדרך למחבוא ומנסים לשחזר את הריצה לתוך המסתור באדמה. "אפילו לא היינו מודעים אז למה שקורה לכל מי שהכרנו", אומר ויינברג. "אני כילד שאלתי כל הדרך איפה אבא ואמא, סבא וסבתא. הדודה שלנו, מלכה, שאתה ברחנו, לא ענתה".

אחרי שנקרעו מאמם הביולוגית, וכעבור שנתיים של בריחה, עמדו שני האחים להיפרד גם מהדודה. בתחנת רכבת בבודפשט הצליחה הדודה להעלות את האחים כנוסעים סמויים לרכבת ההצלה של קסטנר. בלית ברירה הפרידה ביניהם והעלתה כל אחד מהם לקרון אחר. גם היא שרדה וחיה בארצות הברית.

ויינברג זוכר ש"היא זרקה אותנו לפנות ערב ואני נרדמתי והתעוררתי בבוקר. יש קש על הרצפה ואנשים מדברים שפה לא מוכרת, אנחנו היינו ילדים פולנים וזאת היתה הונגריה. התעוררתי והייתי רעב וצמא ואני רואה גבר מולי ובדרך לא דרך מתקשר אתו והוא מצביע על הדליים, מצקת למים, כיכר לחם ושירותים. רק כעבור יומיים הרכבת עצרה לתדלוק ונפגשנו, אחי ואני, ופתאום יכולנו לדבר. ילד בן חמש וחצי והוא בן ארבע ורבע". באותו הרגע, אומר ויינברג, "אני יודע שעכשיו אני אבא. הוא תלוי בי ואני אחראי עליו".

הרכבת, שאמורה היתה למלט את נוסעיה לספרד ומשם לישראל, נעצרה בדרך ונוסעיה הובלו למחנה ברגן בלזן. גם שם שרדו האחים בדרך נס, אחרי שצעירה ושמה נעמי מאייר אימצה אותם. באופן אירוני, היתה התקופה במחנה הריכוז פרק זמן של תחייה והתאוששות בעבורם.

שם הסרט, "פה למדתי לאהוב", נלקח מדברים שסיפר ויינברג על חייהם במחנה. "נעמי היתה בחורה הונגרייה בת 20", הוא מספר. "בהתחלה בחורה בשם ליצי דויטש טיפלה בנו ואחרי כ-40 יום היא הצליחה להימלט והעבירה אותנו לידיה. היינו שני ילדים ללא שפה, בלי ילדות, שגימגמנו רק מה אנחנו זוכרים, ואלו היו דברים איומים. היא לקחה אותנו, לימדה אותנו שפה ואהבה. כל הזמן חיבוקים ונשיקות. היא הצליחה להחזיר לנו את החיים והילדות והיא ניטרלה אותנו מכל מה שקרה בפולין עד שפגשנו אותה. היא, בלב התופת, על הדרגש, בנתה לנו בועה. ברגן בלזן היה רגע נעים בחיים שלנו. שם שרנו ולמדנו, דיברנו, אהבנו".

כרם מוסיף: "הזיכרון המוחשי הראשון שלי הוא מהמחנה. מלפני זה אני זוכר את המעברים ממקום למקום. היינו משחקים בתוך השקים כשעברנו בין חווה לחווה בעגלות. אבל שם למדנו לכתוב ולקרוא, שמענו סיפורי ילדים. אני הפכתי את זה למין משחק, בעין חצי צוחקת. בעין השנייה עדיין ראינו את מה שלא צריך היה לראות. אבל יכולנו לחיות".

אחי התבייש

שאלת הזיכרון, אפילו האופן שבו אנשים שונים חווים חוויות זהות, גם היא עולה בסרט, ונדמה שזהו עניין בלתי נמנע בכל הקשור לאחים. הם שונים זה מזה בכל. מהמראה החיצוני דרך סגנון ההתבטאות והחיים ועד לאופן ההתמודדות עם העבר.

ויינברג שמר על שמו המקורי וב-2005 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, "שלוש אמהות לשני אחים", בהוצאת יד ושם.

מה עכשיו?

"כנראה הגיע הזמן לדבר. כשזה היה טרי אף אחד לא תיחקר אותנו. גם ‘יד ושם' פיספסו טראומות אדירות שעברו ילדי השואה, כמו שאנחנו קוראים לעצמנו ולילדים כמונו. הילדים האלו פחדו לספר, והיו דברים כל כך איומים שחשבנו שאף אחד לא יאמין לנו. כל מי שגדל אתי בבתי יתומים, כולם עברו טראומות איומות ואפילו בינינו לא שאלנו מה קרה לך, מה עבר עליך".

ויינברג: "אחי ברח מזה, לא רצה לדעת, הוא אפילו התבייש בזה. התחנכתי עם המון ילדים ניצולים ו-95% מהם נהגו ככה. הוא אולי שרד כי הוא לא היה בסיפור הזה והיה תמיד עליז ושמח. בעיני זה ניסיון בריחה. בשואה, מי שהיה בן 12 כבר יצא לעבודה, אבל מי שהיה צעיר יותר סבל את הסבל הטראומטי ביותר".

מקור המידע וקרדיט :

גילי איזיקוביץ,"הסיפור הלא-ייאמן של גיבורי "פה למדתי לאהוב", עיתון "הארץ", 18 לאפריל 2012 .

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *