ניסיונות הבריחה של הילד יצחק פיינגולד בשואה

242

ניסיון הבריחה הראשון של המשפחה – כילד לא ידעתי מה נעשה אתי. התחילו מהומות. תפסו יהודים. הייתי נוכח בזמן שהבעירו אש בכיכר העיר ותפסו יהודים עם זקן, גילחו את הזקן. אני זוכר מישהו שהיה כנראה, קצב הייתה לו חנות. הגרמנים תפסו אותו ושם לפני שזרקו אותו לאש הוא לקח גרמני וזרק אותו יחד איתו (אבי זוכר גילויי גבורה מתחילת המלחמה).

עיירת הולדתי היא עיר קטנה כ-100 ק"מ מעיר הבירה ווארשה ששמה קראנושלץ. חיו בה הרבה יהודים וכולם דתיים. כמעט את כולם הכרנו. זכור לי, שברחנו בתחילת המלחמה מהעיירה לעיר גדולה יותר. ברחנו לבני משפחה שהתגוררו בצ'נסטחובה, הלכנו דרך השדות. הלכנו ברגל נדמה שזה היה דרך לומז'ה. הגענו אליהם ונשארנו אולי כשבוע. במשך הזמן הזה ראיתי קרבות אויר בשמיים בין מטוסים פולנים וגרמנים. ברחוב היו מדי פעם עוברים פצועים עם תחבושות על ראש. היה ריח אבק שרפה באוויר, וכל זה הייתי רואה מחלון הבית שפנה לרחוב הראשי, זה היה חלון גדול שדרכו אפשר היה לראות חלק גדול מהרחוב. במשך זמן אחר כך ראיתי איך נכנסו הגרמנים לעיר.

עכשיו אני נזכר, שזה היה נראה כמו מצעד. הגרמנים צעדו שורות שורות, ברגל, באופניים, באופנועים, במכונות, בשריוניות. זה היה מפחיד נורא. ישבתי על אדן החלון והסתכלתי. זה היה מפחיד.

לאחר כמה זמן, כנראה, נודע לגרמנים שבעיר הזו יש הרבה פליטים יהודים מערים אחרות שברחו להתחבא אצל קרובים כמונו. אחרי שהיינו כמה זמן אצל המשפחה הגרמנים נתנו פקודה לחזור למקומותינו. התחלנו ברגל ללכת דרך השדות ושבילים עד שהגענו הביתה.

 העיירה בוערת, אין מנוס הבריחה לרוסיה – בעיירה היה שקט. ביום מדי פעם גרמנים היו תופסים אנשים. חיפשו יהודים עם זקנים וגוים פולנים היו עוזרים להם לתפסם. היות שהבית שלנו היה קרוב לבית הכנסת היינו שומעים בלילות צעקות ובכי, נורא פחדנו. הגרמנים שרפו ספרי קודש וכל מיני דברים מבית הכנסת. ריח של שריפה ודם נמהל ביחד. היה נורא, זה נשאר לי עד עכשיו בראש. בהיותי ילד היו מכריחים לנקות את הלכלוך ואת הדם בבית הכנסת ומי שהיה מתנגד היו הורגים אותו. בבית התחילו לדבר על בריחה לגבול רוסיה. הגויים הפולנים אמרו שכדאי לעזוב את הבתים ולברוח, כי מי שנשאר, הגרמנים יהרגו אותו.

חלק מהמשפחות בעיר שכרו עגלות עם סוסים. גם הוריי העמיסו כמה חפצים ויצאנו לדרך לגבול רוסיה. אני זוכר שבדרך הגויים הפולנים היו שולחים גרמנים כדי לגזול את המעט שנותר ליהודים. הם הפשיטו מאנשים בגדים אשר הם רצו. אם זה היה בגד יפה או מגפיים. זכור לי, שגם את לאבא שלי גזלו את מגפיו וגם את מעילו. פחדנו בדרך. עברנו כפרים שרופים וערים הרוסות. אבק שריפה וריח דם נמהל גם איזה ריח תרופות היה באוויר. לא זכור כמה זמן עבר, הגענו לגבול רוסיה. צבא רוסיה קיבל אותנו העמיסו אותנו על משאיות, כשהגענו כל האנשים בכו מרוב שמחה שסוף כל סוף הגענו לחוף מבטחים.

הביאו אותנו לעיר ביאליסטוק והכניסו אותנו לבית הכנסת. המקום היה גדול. מסביב היו הרבה חבילות וכל משפחה עמדה על יד החבילות שלה. זכור לי שבעיר הזאת היו לנו קרובים והלכנו לבקר אותם. זה היה בסוף העיר, היה להם בית מלאכה לעיבוד עורות, היה ריח של עורות על כן אני זוכר זאת. נשארנו אצלם כמה זמן, וחזרנו חזרה לבית הכנסת. כעבור כמה זמן ביום אחד אספנו את המטלטלים וזזנו לכיוון תחנת הרכבת. שם עלינו לקרון רכבת ונסענו לפנים רוסיה. הגענו לעיירה קטנה שמה גור אדוק, קיבלו אותנו תושבי העיירה עם לחמניות ושתייה חמה. הייתה הרגשה טובה ושמחנו, חילקו כל משפחה למקום מגורים. קיבלנו בית מעץ לא רחוק ממרכז העיר. לאט אבא התחיל לעבוד. התחלנו ללכת לבית הספר. בפעם הראשונה הלכתי לכתה א', למדתי טוב. התיידדתי עם חברים. טיילנו והלכנו ליער לקטוף פירות יער, והיה נהר על יד הבית שהיינו הולכים להתרחץ בו. בשבילי זה היה עולם טוב יותר ממה שעברתי. אחי הבכור הלך לפנימייה פה או בעיר וויטיבסק (לא זוכר במדויק). כך עברו שנתיים. במשך הזמן התרגלתי כאילו גרתי במקום שנים רבות. זה היה תקופה משנת 1939 עד 1941.

בקיץ 1941, לפני שהתחילה מלחמה בין רוסיה לבין הגרמנים התחילו לתפוס מרגלים גרמנים אשר צנחו באזור ששהינו בו. זכור לי איך היינו רואים אותם בעת שצנחו מעלינו וראינו אותם בשמיים. בקיץ זה התחילה מלחמה בעיר. אחרי כמה זמן התפשטה שמועה שהגרמנים מתקדמים אלינו. בבית לא האמינו שהצבא הרוסי ייתן להם להגיע לעיר. במשך הזמן הזה גרמנים החלו להפציץ את העיר. יום אחד אני עם אחי ירדנו לנהר להתרחץ היו שם נשים שכיבסו כביסה. על ידם היו קערות מעץ. נכנסנו למים. אחרי כמה זמן הופיעו אווירונים והתחילו להפציץ. ברחנו אני עם אחי עזבנו את המים. התחבאתי מתחת אחת מקערות העץ. פתאום ראינו אימא אחת עומדת על הגבעה מעלינו וצועקת "הילדים, ילדים שלי". ההפצצה המשיכה והיא עמדה שם כאילו הגנה עלינו. התחיל להיות ערב חזרנו הביתה.

הבריחה השנייה לעומק רוסיה – עוד כמה ימים עברו, מדי פעם היו מופיעים אווירונים גרמנים מפציצים ויורים במכונות ירייה לחלונות הבית. היינו מתכופפים מתחת החלון, הפגיעות היו קרובות מאוד. נדמה לי שבאותו ערב אבא אסף את כולנו: אימא, אחותי ואחי. יצאנו לכיוון תחנת רכבת. הלכנו כך עם החבילות. זכור לי שהיה לילה בהיר עם לבנה בשמיים. שמענו רעש של אווירון. מסביב דממה. בתים ברחוב היו בהאפלה. הלכנו עד שהגענו לתחנה. השערים היו נעולים ואמרו שאין רכבת ולא תהיה בקרוב, באין ברירה המשכנו ללכת כל הלילה עד שנפגשנו עם עוד אנשים. בדרך הייתה שיירה מי ברגל ומי בעגלות, עלה כבר השחר. דמדומי בוקר רטובים והליכה ברגל עייפו אותי. אבא החזיק אותי על הידיים, כנראה, היה לו קשה. כך הלכנו עד שהאנשים כולם חנו כדי לנוח. פגשנו מכר מהעיר אשר הייתה לו עגלה. אבא ביקש ממנו לקחת אותי. הוא הסכים. הוא העלה אותי ועוד כמה חפצים על העגלה.

זו הייתה הפעם אחרונה שראיתי את הוריי. המשכתי לנסוע בעגלה ונרדמתי. זה היה כפר, לילה. לכמה זמן ישנתי ואז התעוררתי. זה היה כבר בוקר. דבר ראשון ששאלתי היה "איפה הורים שלי?", מכרים שהייתי אצלם בעגלה אמרו שלא אדאג שבדרך אמצא אותם.

בכיתי וכך נשארתי לנסוע איתם. עברנו כפרים בדרך. היו שולחים אותי לבקש אוכל מהכפריים. הייתי בוכה ומספר שאיבדתי הורי. והם היו בוכים איתי. מוסרים לי לחם ודברי חלב. את זה הבאתי לאנשים. היינו מתחלקים באוכל.

ביום אחד פגשתי נער מהעיר שלנו. שאלתי אם ראה את ההורים שלי. הוא אמר לי שהוא ראה אותם והם מחפשים אותי. הוא הסביר לי איך ללכת, בשביל לפגוש אותם. יצאתי בדרך שהסביר. לבד הלכתי כמה זמן. וראיתי, כנראה, שאני לא הולך בדרך נכונה. מרחוק ראיתי שיירה של אנשים הולכים ברגל ועם עגלות. מיהרתי להגיע אליהם. בכיתי ופחד נוראי אחז בי, מכל הבלגן שעברתי.

 להמשך הכתבה

 http://bit.ly/2TZcP1e

ראו גם : הספר של יצחק פיינגולד : "ילד מן השואה"

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *