סיפורו של יוז'יק , ללון במתבן כל לילה

447
בן 10 , בזמן האירועים .
קולו נמוך , שקט ופניו החיוורים שקופים כמעט. – "היום אני מבין, כמה מסובך היה לאבא למצוא כל פעם מקומות חדשים לשלושה ילדים. היה עליו להחזיק כל אחד משלושתנו במקום אחר וכל פעם להחליף את המקומות, למצוא חדשים. פעם הייתי בעלייה של מתבן. במשפחה של אותו איכר , ידע רק הבן על קיומי. התחפרתי בקש , עשיתי לי מעין מחילה כזאת, וישבתי בה מכווץ. הבן היה מביא לי לחם ונקניק. אבא היה משאיר לו כסף ובן האכר היה קונה אוכל בשבילי ומביא בלילות. פעמים בא אבא לבקרני.
פעם עברו כמה ימים ואבא לא אבא. הייתי מודאג ומבוהל . באחד הלילות הזדחל אבא אל המתבן. רצה שאצא אתו קצת החוצה, שאשאף אוויר צח, שאתהלך קצת.  התברר , שאין אני יכול לקום ואיני מסוגל לעמוד על רגלי. מרוב פחד ישבתי כל הימים מצונף במחילתי, לא העזתי להזיז אבר, לא עשיתי  כל תנועה, ועתה היו רגלי מאובנות,"
יוז'יק מסתכל עלינו , על קהל השומעים מבין בית הילדים- איש אינו נע , הכול מחכים להמשך.
"אבא עזר לי , הוציאני לחצר והכריחני ללכת. כך גרר אותי עד לחורשה. פתאום הופיע זוג נאהבים בחורשה. הסתתרנו. בני הזוג טיילו הלוך ושוב. אבא היה צריך ללכת. חמישה ק"מ היה עליו לעבור עד מקום מחבואו והיה עליו להגיע לשם עד עלות השחר. גם אני מוכרח הייתי לחזור עד שיאיר השחר , כי בשעה זאת היתה האיכרה עולה למתבן ליטול מספוא לפרות. מה לעשות ? ובני הזוג עדיין מטיילים. משוחחים , מתלוצצים , צוחקים ואין לדבר סוף. "
"אבא גרר אותי לתעלה", " כאן תשכב עד שיסתלקו" אמר ויצא לדרכו. נשארתי. פסי אור כבר נראו ברקיע, ומה יהיה אם הם יוסיפו לטייל ולא אוכל לחזור למתבן?  מחשבה זו לא הרפתה ממני.. אותו הלילה נגמר הכול בשלום. הם הלכו להם סוף סוף ואני הספקתי לחזור אל מקום רבצי.
פעם לא היה מקום לשנינו . לי ולאחי. היה חורף. כפור כלבים בחוץ. כלב נשך את אחי ברגלו. עקב הרגל התנפחה. הפצע היה הגדול ורחב. לא יכול היה לנעול נעל. חתכנו חלק מהנעל כדי שהרגל תוכל להיכנס. היינו עוטפים כל פעם את הרגל בסמרטוטים חדשים. הפצע נתמגל והמוגלה הייתה קופאת. באותה התקופה היינו מסתתרים פעם בכפר פטרוביצה ופעם בקמפה-נבאזובסקה. בשני הכפרים היו לנו מכרים. אם התדפקנו על דלת אחד האיכרים אחרי חצות, הכניסו אותנו. נתנו לנו מקום במתבן או ברפת. באותה התקופה היו האיכרים מבוהלים ותנאי היו מתנים :  כשיאיר השחר , תסלקו" .
הכניסה לחצר של האכרים מעולם לא הייתה פשוטה. כלבים היו מקדמים את פנינו בנביחות. ראשית היה צריך להסתדר עם הכלבים, להרגיע אותם בלטיפות ודברי כיבושין ואחר כך לגשת , בשקט לחלון, להציץ ולהיווכח , אם הכל בסדר ואם נוכחנו לדעת כי  כי אין אורחים ורוחם של בני הבית טובה עליהם ואינם מרוגזים ואינם רבים ביניהם, אז היינו מתדפקים על הדלת ומחכים בחרדה. סירוב מצידם היה גורלי בשבילנו. פירושו היה להישאר כל הלילה בכפור, בחוץ. גם בזה התנסינו פעם. התדפקנו על בית אחד ושני ואיש לא נתן לנו להיכנס. אחד האיכרים הסביר לנו : "היו ז'אנדארמים בכפר. חיפשו בכל בית. לא אוכל להכניסכם הלילה בשום פנים ואופן" . לא היה לאן ללכת . נכנסנו לחורשה. כל הלילה עמדנו  בכפור בחוץ.  עמדנו בשלולית ונרטבנו. הנעליים , המכנסיים היו מכוסות כפור. עם אור יצאנו לשדות, כל היום בילינו בטיולים , היה יום שמש והתחממנו. "
מקור וקרדיט :  נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?, הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *