סיפור ההישרדות המרתק של הילד זאב שטרנהל בשואה

242

בצילום הפתיחה : עם אביו ב-1939. זוכר את חום הלחי שלו

כמו הקריירה האקדמית שלו, גם הביוגרפיה האישית של שטרנהל היתה סוערת. הוא נולד ב-1935 בפשמישל שבפולין, וכשהיה בן ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה. אביו, שלחם בצבא הפולני, מת שנה לאחר מכן, ואז רצחו הנאצים את אמו ואת אחותו. שטרנהל נמלט עם דודו ודודתו מגטו פשמישל ללבוב, שם הסתתר כשהוא מתחזה לקתולי בסיוע קצין פולני. "גדלתי בתוך עולם מאוד מסודר, מאוד מוגן, עולם של משפחה בורגנית-אירופית", סיפר בריאיון ל"הארץ" ב-2008. "ופתאום, בגיל חמש, העולם הזה קורס".

אחרי המלחמה הוטבל שטרנהל לנצרות. "פולין היתה ממש נגועה באנטישמיות, ובמובן מסוים הנורא ביותר היה דווקא אחרי המלחמה", אמר על כך. "היה ברור שליהודים אין עתיד בפולין. אחרי כל מה שראינו היה ברור שצריך לגמור עם זה, להחליף זהות באופן מוחלט". לדבריו, "זה התחיל כמשחק, אבל לאט לאט זה הפסיק להיות משחק. זה התחיל למצוא חן בעיניי. כשאתה ילד באמצע מלחמה נוראה והכל מסביב אימה ואביך מת ואמך איננה, אתה נתפס בקלות לאמונה הדתית הזאת ומקווה שמכאן תבוא ההצלה".

ב-1946 הועבר שטרנהל ברכבת של הצלב האדום לצרפת, שם זנח את זהותו הקתולית. "מחקתי את כל מה שהיה בפולין", סיפר. "צרפת נתנה לי הערכה שאין עמוקה ממנה לחירות, לזכויות אדם ולחילוניות. ובכל זאת מעולם לא הרגשתי את עצמי צרפתי, ידעתי שצרפת אינה בית. אני, כיהודי, אני ממקום אחר".

בגיל 13 התבשר על הקמת המדינה, וב-1951 עלה לבדו לישראל. "הקמת המדינה היתה כמו בריאת העולם בשבילי", אמר. "בכל חיי לא היה אירוע מרגש מזה. הוא הביא אותי למעין התעלות. העובדה שהצבא של היהודים נלחם וניצח והמדינה קמה – בשבילי זה היה משהו שמעבר לכל דמיון. אני לא רק ציוני, אני סופר-ציוני. בשבילי הציונות היתה ונשארה הזכות של היהודים לשלוט בגורלם ובעתידם".

במבצע קדש שירת שטרנהל כקצין בגולני ופיקד על מחלקה, ובמלחמת ששת הימים לחם ב"אוגדת הפלדה" של ישראל טל, ובמלחמת יום הכיפורים, שחזר מאוקספורד כדי להשתתף בה, היה קצין מבצעים של חטיבת טנקים. הוא השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה.

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון "הארץ" , 21 ליוני 2020

ראו גם :

שטרנהל היה בן הזקונים המפונק והאהוב של משפחה יהודית אמידה וכמעט חילונית בגליציה. "סבא סוחר טקסטיל גדול ואבא שותף בניהול העסק. אמא בבית מטפלת בי בעזרת משרתת ואומנת. אחותי גדולה ממני ב-13 שנים והיא מעין אם נוספת. ובחדר הירוק שלי הממוקם בבית פרטי גדול, של שתי קומות, מרפדים בהרבה מאוד אהבה. עד היום הזיכרון החזק שלי הוא של אבי מחזיק אותי על הידיים ומצמיד את הלחי שלי ללחי שלו. חום הלחי שלו. והחום של אמא, כמובן. את כל הטוב שבעולם אבא ואמא ואחותי עדה הרעיפו עלי. ואז פורצת המלחמה. מעירים אותי באמצע הלילה וכל האורות דולקים בבית בלילה ואבא בא להיפרד ממני כשהוא לבוש במדים של הצבא הפולני, יוצא למלחמה. כשהוא שב מהתבוסה אחרי כמה שבועות כל המערכות מתפרקות. אבא מת. למזלו, מוות טבעי. גם סבא מת. והרוסים משתלטים על מזרח-פולין ומשתלטים גם על חצי בית. ופתאום אין משרתת, אין אומנת, חצי מהבית מוחרם. אמא צריכה לעבוד. במאמץ גדול מלקטים בכפרים מזון. ובכל זאת, למרות שאין הגנה יותר, אמי ואחותי מנסות לגונן עלי ככל יכולתן. בעולם שבו כבר אין שום יציבות – רק הן יציבות. הן העוגן היחיד".

הנה כמה עובדות שלא נכללו בסיפור: באמצע שנות ה-50 היה שטרנהל למפקד מצטיין וכריזמטי בגולני. אהבתו חשוכת המרפא לצה"ל הביאה אותו להשתתף גם במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. בשנות ה-70 כתב דוקטורט על הלאומיות הצרפתית והחל להיות מזוהה כאינטלקטואל מוביל של השמאל הישראלי. בשנות ה-80 חולל סערה בצרפת כאשר טען בספרו "לא ימין ולא שמאל", שממשל וישי לא נכפה על הצרפתים אלא ביטא זרם מחשבתי צרפתי אותנטי שהכשיר את הקרקע לפאשיזם. בשנות ה-90 עורר ויכוח גם בישראל כאשר טען בספרו "בניית אומה או תיקון חברה", שתנועת העבודה ההיסטורית לא היתה באמת סוציאליסטית וכי יעדה העיקרי היה כיבוש הארץ. בעשור האחרון עסק שטרנהל בניתוח המאבק על הנאורות כציר המרכזי של ההיסטוריה האירופית החדשה. במקביל פירסם מאמרים נוקבים ב"הארץ" נגד הימין הלאומי והימין הכלכלי, נגד הקפיטליזם הישראלי ונגד הכיבוש. עבור רבים ירש שטרנהל את יעקב טלמון, יהושע אריאלי וישעיהו ליבוביץ כפרופסור העומד בשער, כאיש האקדמיה הביקורתי והנחרץ המטיח בממסד אמת שהוא מסרב לשמוע.

ואולם כעת, כאשר אשתו זיוה ובתו יעל מקשיבות לו מהחדר הסמוך, שטרנהל, בן 73,  אינו נחרץ ואינו ביקורתי. הוא מיטיב את משקפיו על חוטמו ונועץ מבט בנקודה לא מזוהה בחלל שממנה הוא כמו שואב את דבריו. מהורהר, לעתים נרגש, הוא מדייק ככל הניתן. מעלה לנגד עיניו תמונה אחר תמונה, דמות אחר דמות, תקופה אחר תקופה, ומנסה לגולל בזהירות את הסיפור היהודי-ישראלי שלו. סיפור על חולשה ועוצמה, אמונה וכפירה, גלגול זהויות. סיפור המפתיע לעתים גם את המספר בזמן שהוא מספר אותו.

לשרוד בכל מחיר

מפעל החיים האקדמי שלך, שעליו אתה מקבל השנה את פרס ישראל, נוגע בחקר מקורותיו הרעיוניים של הפאשיזם. יש קשר בין העובדה הזאת ובין העובדה שאתה עצמך נהפכת בגיל חמש לקורבן של הפאשיזם?

"לא בהכרעה מודעת. אבל ברמת הלא-מודע ייתכן שכן. בצעירותי הציפייה היתה שאלמד משפטים ואהיה לעורך דין. אבל אני בסופו של דבר למדתי היסטוריה. ולא סתם היסטוריה, אלא היסטוריה של אירופה במאה ה-20. אי אפשר להתעלם מהקשר בין ההחלטה הזאת ובין הילדות שלי.

"גדלתי בתוך עולם מאוד מסודר. מאוד מוגן, עולם של משפחה בורגנית-אירופית. ופתאום בגיל חמש, העולם הזה קורס. בבת אחת הוא קורס. קשה לתאר את המעבר מהשלווה הבטוחה לנפילה, להתפרקות. כאשר דברים שחשבת אותם ליציבים פתאום מתמוטטים. כאשר מה שחשבת שהוא הסדר הטבעי של דברים מתמוטט. ובמהירות, מהיום למחר.

"אני לא בטוח בכך אבל מאוד יכול להיות שבאיזשהו מקום החוויה הזאת עמדה מאחורי העבודה האקדמית והאינטלקטואלית שלי. היה חשוב לי להבין איך הסדר הליברלי והדמוקרטי התמוטט במהירות כזאת באירופה השבעה והמתורבתת. איך פתאום הכל התפרק, התמוטט. איך קרה שהקטסטרופה ירדה על העולם האירופי וירדה גם עלינו. על העיירה שלנו, על המשפחה שלנו, על הורי ועלי".

שטרנהל היה בן הזקונים המפונק והאהוב של משפחה יהודית אמידה וכמעט חילונית בגליציה. "סבא סוחר טקסטיל גדול ואבא שותף בניהול העסק. אמא בבית מטפלת בי בעזרת משרתת ואומנת. אחותי גדולה ממני ב-13 שנים והיא מעין אם נוספת. ובחדר הירוק שלי הממוקם בבית פרטי גדול, של שתי קומות, מרפדים בהרבה מאוד אהבה. עד היום הזיכרון החזק שלי הוא של אבי מחזיק אותי על הידיים ומצמיד את הלחי שלי ללחי שלו. חום הלחי שלו. והחום של אמא, כמובן. את כל הטוב שבעולם אבא ואמא ואחותי עדה הרעיפו עלי. ואז פורצת המלחמה. מעירים אותי באמצע הלילה וכל האורות דולקים בבית בלילה ואבא בא להיפרד ממני כשהוא לבוש במדים של הצבא הפולני, יוצא למלחמה. כשהוא שב מהתבוסה אחרי כמה שבועות כל המערכות מתפרקות. אבא מת. למזלו, מוות טבעי. גם סבא מת. והרוסים משתלטים על מזרח-פולין ומשתלטים גם על חצי בית. ופתאום אין משרתת, אין אומנת, חצי מהבית מוחרם. אמא צריכה לעבוד. במאמץ גדול מלקטים בכפרים מזון. ובכל זאת, למרות שאין הגנה יותר, אמי ואחותי מנסות לגונן עלי ככל יכולתן. בעולם שבו כבר אין שום יציבות – רק הן יציבות. הן העוגן היחיד".

מתי הגיעו הגרמנים?

"כאשר אני בן שש, בקיץ 1941. מבצע ברברוסה מתחיל ממש מתחת לבית שלנו, ששכן על גדות נהר הוויסלה. אני זוכר את חלונות הבית מתנפצים. את אש התופת. העוצמה המדהימה של הגרמנים. ומהר מאוד: שיירות ארוכות של שבויים רוסים מפוחדים. כעבור כמה חודשים העבירו גם אותנו לגטו פשמישל. והמעבר היה חד: מהבית הגדול שלנו עם החדר הירוק של ילדותי אל כוך בגטו. והצפיפות הנוראה. המחלות. אחר כך באו האקציות".

מה אתה זוכר מהאקציות?

"הגטו חוסל בשלבים. היתה אקציה אחרי אקציה ובכל פעם היה מצוד מסוג אחר".

אתה זוכר את עצמך ניצוד?

"אני זוכר את עצמי ניצוד. ואני זוכר את עצמי מסתתר עם אמא ועם אחותי שלושה ימים באיזה בור מתחת לאדמה. זאת היתה מין מערה כזאת והיו בה עוד אנשים ובה הסתתרנו בזמן שבחוץ חיסלו את הגטו. היה שם מין חריץ כזה שדרכו הצצתי החוצה. ומה שראיתי מבעד לחריץ היה ציד: ראיתי איך יורים באנשים שבורחים, איך יורים באנשים שמסתתרים בצמרות העצים, גם ילדים. מהר מאוד למדתי להבחין בין החיילים הגרמנים לבין הקצינים, לפי הכובע. אבל גם מפני שהקצינים היו יורים באקדחים והחיילים ברובים. זו היתה השיטה שלהם לדלל את הגטו. להוציא את האוכלוסייה. את מי שהרגו – הרגו אז בגטו עצמו. ואני הייתי ילד שרואה זאת מהחריץ. מהבור באדמה. הייתי ילד שרואה ילדים אחרים מסתתרים בצמרות העצים, נורים ונופלים".

והתגובה שלך? התחושות שלך בתוך הבור באדמה?

"אני לא יודע לומר לך. כבר הייתי בתוך עולם שבו דבר אחרי דבר מתמוטט. זה עולם של לשרוד. לשרוד בכל מחיר. אבל אני יודע שכאשר חברים שלי וחיילים שלי נהרגו לידי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים חשבתי שהם לפחות נהרגו כמו בני אדם. הם לא נהרגו כשהם ניצודים ברחובות. במובן זה בשבילי מדינת ישראל היא לא עניין פוליטי. היא משהו הרבה יותר יסודי. הרבה יותר בסיסי. זו החזרה לאנושיות. חזרה לחיות כבני אדם. כי שם, בגטו, היה אובדן של היסוד האנושי בך. של הזהות האנושית. אתה חדלת להיות אנושי בכלל. לא היית אדם".

האקציה הראשונה נגמרת אך כעבור זמן מגיעה אקציה נוספת. מה קורה הפעם?

"היה יום קיץ חם והגרמנים שוב צדו את היהודים. ציד אמיתי. ואז היתה הכרזה על ריכוז האנשים שלא היו להם רישיונות עבודה במקום מסוים בגטו. ואמי ואחותי הלכו. אני זוכר את זה כמו היום. אני זוכר את אחותי אומרת לאמי: 'אנחנו צעירות, אנחנו נעבוד, אנחנו נעבור את זה'. הן ידעו שהן נפרדות ממני. הן ידעו שרק אלוהים יודע מה יהיה אחרי זה. אבל הן לא רצו להפחיד אותי. והן רצו לקוות".

איך אתה מסביר את העובדה שהלכו בקלות כזאת?

"כי הן קיוו. כי כאשר אנשים עומדים מול מציאות בלתי נתפסת כזאת הם מייצרים לעצמם עולם של אשליות. הן רצו להאמין שיש להן עתיד, שיש להן חיים, שהן יחזרו אלי. וגם אני, לא עלה בדעתי כלל שאני לא אראה יותר את אמא ואת אחותי עדה. הן חיבקו אותי ונישקו אותי והשאירו אותי אצל דודתי. אני זוכר אותן הולכות ומתרחקות".

מאותו רגע אתה לבד?

"אני עם דודתי שניסתה ככל הניתן לחפות על היעדרותה של אמי, ואני עם דודי שגילה תושייה בלתי רגילה וחילץ אותנו מהגטו. אבל למרות כל המאמצים של דודתי לרפד עבורי את הטראומה – במובן העמוק אני לבד. מגיל שבע אני לבד. אין לי למי לספר. אין לי עם מי לדבר. אני יודע שאף אחד לא יעזור לי. שאני צריך להסתדר לבד, לשרוד לבד. ואני יודע שאת מה שאני לא אעשה לבד אף אחד לא יעשה בשבילי. הבדידות הזאת. הידיעה שאין לי על מי לסמוך ואין לי ממי לבקש, למרות שאני כאילו עדיין ילד".

אחרי הבריחה מן הגטו דודתך, דודך, בן דודך ואתה מתחזים לקתולים.

"כן. קרה לנו משהו שהיה על גבול הנס. דודי מצא בעל בית בלבוב שהיה קצין פולני שלא רק שלא היה אנטישמי אלא היה מוכן לחפות על יהודים. באנטישמיות הנוראה שהיתה בפולין זה היה אולי מקרה של אחד ל-100 אלף. והיתה משפחה נוספת, שסייעה לנו, משפחת פועלים. בזכות שתי המשפחות האלו שרדנו. צריך לדעת שאין יהודי אחד שנשאר חי באירופה בשנים ההן בלי שמישהו עזר לו. אבל מסביב היתה האנטישמיות בכל מקום. פולין היתה ממש נגועה באנטישמיות. היא היתה מקום שאי אפשר היה לחיות בו. גם בזמן המלחמה וגם אחריה. ובמובן מסוים הנורא ביותר היה דווקא אחרי המלחמה. אחרי שהכל כבר קרה. אחרי שכולם כבר ידעו מה קרה. ובכל זאת את השנאה ליהודים נשמת בכל צעד ברחוב. אני זוכר אשה אחת צועקת על יהודים 'טינופות, יצאתם מן החורים שלכם, חבל שלא גמרו לחסל אתכם'. אני זוכר שיהודים ששרדו וחזרו מהמחנות הסתירו את זהותם, וכאשר גילו את זהותם קיללו אותם, היכו אותם. הסתובבו שמועות על הפוגרומים של אחרי המלחמה, ודווקא אז, כאשר הנאצים כבר לא היו, היה ברור שליהודים אין עתיד בפולין. אחרי כל מה שראינו ברור שצריך לגמור עם זה, להחליף זהות באופן מוחלט, ולעשות את זה כך שזה יהיה מעוגן בכנסייה".

להמשך סיפור חייו המרתק של זאב שטנרל  בשואה והעלייה ארצה

 

0

תגובות

  • זוהי אחת העדויות המהימנות והמזעזעות,מנקודת ראותו של ילד.מעורר התעלות מה שהילד הזה עבר ואיך התבגר ונעשה אדם עם עמוד שידרה,בנה עצמו מעפר,והפך להיות האקמאי,זוכה הפרס,הקצין,המפקד.פניקס ממש

    טובה פריש 22 ביוני 2020 7:22
  • סיפור מטלטל הממחיש את הדרמה הבלתי נתפסת של התקופה.

    גדעון בנימיני 22 ביוני 2020 9:23

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *