רצנו אחרי רכבות והסתתרנו : ילד בן עשר וילדה בת חמש!  לבדם בדרכים ובסכנה בפולין .

1602

עיקרי דברים מתוך הראיון המרתק שקיימה חנה עזר-אוליצקי בספרה המונומנטלי  “רקמת חיים. ”

מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי , רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה, גוונים, 2006

רבקה ישראלי-רנה מוטילף  נולדה בשנת 1936 בגולוב , פולין

“במשך שנים הרגשתי שמשהו עוצר אותי. זכרתי, כביכול, אך לא הייתי בטוחה. החיים שלי היו קשים מאד מבחינה נפשית, יותר מאשר מבחינה פיזית. אני מרגישה בודדה מאד.. אני מרגישה שהיקרים לי מכול עזבו אותי לאנחות . אימא שלי נספתה בטרבלינקה. אבא , רופא במקצועו , הסתתר בפרצ’ב אצל חברים טובים מאד שלו. בימים של טרום מלחמה הם ניגנו יחד אתו מוזיקה קאמרית, שיחקו יחד שחמט, ועוד.

היינו בגטו ואחר כך לא היינו יחד. ואינני יודעת איך קרה שאבא ואמא לא היו ביחד. איפה היה אבא כאשר לקחו את אימא לטרבלינקה?

…. במשך כל השנים היה אצלי מין בלבול, וזה היה מבורך למדי עבורי. היה מותר לי  לא לדעת . מותר לא לזכור. . מותר להתבלבל. במשך כל השנים לא חשבתי , אך גם לא הבנתי מדוע אבא ואימא לא היו יחד.

אבא ניסה להבריח אותי ואת אחי, מייטק-מייקל, המבוגר ממני בחמש שנים בערך. הוא נתן לנו כסף וכתובות של חברים פולנים, ואמר ” אלוהים יעזור , תלכו ותגיעו לשם” . לאחי הוא אמר : ” אתה אחראי עכשיו על אחותך ” . תנסו להגיע אל המשפחה שאנחנו מכירים” . וכך היה . אני לא הבנתי שום דבר , הייתי בת חמש בערך. ניסינו להגיע איכשהו למחוז חפצנו, ניסינו , ניסינו…זה לקח לנו חודשים.. רצנו אחרי רכבות והסתתרנו. אחי היה משאיר אותי בשדה, מתחת לעץ או בתוך בור, והולך לגנוב אוכל. הוא גנב גם שקים שהיו תלויים על הגדרות והיה עוטף לי בהם את הרגליים, כי  הנעליים שלי התפוררו.

התגלגלנו בדרך-לא-דרך והצלחנו להגיע אל המשפחה ההיא. אין לך מושג אילו דברים קרו לנו בדרכים , באחת הפעמים נסענו ברכבת ומולנו ישב קצין גרמני שהסתכל עלינו ושאל פתאום את אחי  “כמה שילמו לך בשביל היהודייה הזו” ? אנחנו הבנו גרמנית ואני התחלתי להתפלל מיד כמו נוצרייה, כי כך לימדו אותי… בתחנה הבאה , הגרמני הוריד אותנו מהרכבת, העמיד אותנו בצד , דרך את הנשק ועמד לירות בנו. לפתע שרקה הרכבת, אות לכך שהיא עומדת להמשיך בדרכה, שמענו קריאה וראינו את הגרמני מתחבק עם אישה שפגש. אנחנו מיהרנו לברוח… תוך שמירה על מסלול הרכבת , כדי לא לאבד את הכיוון והדרך.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי : 

אני נרגשת , חושבת , ילד בן עשר וילדה בת חמש!  לבדם בדרכים, במלחמה בסכנה.

אלו היו דברים קשים מאד . לאחי כבר לא היה כוח בשבילי. הייתי פצועה מלאה כינים , רעבה וללא בגדים. היה קשה לו. הוא ראה מרחוק איזשהו אגם ורצה להטביע אותי. למזלי היה חורף והאגם היה קפוא כולו…

הגענו אל משפחת מטושבסקי הפולנית , שהייתה בעלת מאפייה. היה זה ליל חג המולד , אורות , קישוטים. חיכינו עד רדת החשכה וכאשר נכנסנו , בני המשפחה הופתעו ונבהלו. היססו אם לקבל אותנו או לא. הייתה שם אחותה הנזירה של בעלת הבית , והיא אמרה שזהו אות משמים, כך רצה אלוהים.. אחי סיפר להם את כל הסיפור , ואני אכלתי ושיחקתי עם הילדים . אחי היה בלונדיני עם עיניים כחולות , ולי היה שיער כהה ועיניים חומות. אותי צריך היה להחביא, ואחי יכול היה לשחק עם הילדים בחוץ.

הם התקשו להחזיק אותנו אצלם בגלל תנועת הקונים במאפייה. לכן, לאחר זמן-מה העבירו אותי לבית אחותו של אדון מטושבסקי, ואחי עבר אל אחותה של גברת מטושבסקי. אני הייתי בעיירה ואחי היה בכפר, לא רחוק ממני. אבל במשך כל שנות המלחמה, מלבד השבועיים הראשונים, לא נפגשנו אפילו פעם אחת, למרות שבכיתי, ביקשתי ורציתי לראות אותו ..

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

שתיקה. רבקה מוחה דמעות מעיניה.. אין ספק שהזיכרונות והדיבור עליהם מקשים עליה מאוד. היא נאנחת בכאב.

אבא ידע היכן אנחנו נמצאים, וממקום המחבוא שלו שלח לנו מכתבים. כמובן שהוא כתב למשפחה הנוצרית והציג את עצמו כסנדק שלנו מחשש שהשלטונות הגרמניים יקראו את המכתבים . כסנדק, מותר היה לו לשאול במכתביו לשלומי ולבקש דברים בנוגע לחינוכי וללימודי. אבא ניסה להסביר לי כמה חשוב שאדע קרוא וכתוב , אך עד גיל שמונה לא שלחו אותי בכלל לבית-הספר.

אבא, רופא במקצועו היה במחבוא אצל הידידים שלו. המכתב האחרון ממנו היה במאי 1944 , סמוך לשחרור . כנראה שהרוסים נכנסו כבר. נודע לי שאישה פולנייה שהכירה את המשפחה ראתה אותו בתחנת הרכבת , לבוש היטב , עם שתי מזוודות גדולות. היא ביקשה אותו שיחכה לה, כי רצתה לנסוע איתו ולספר לו הכול. הוא סירב לחכות. אמר שהוא ממהר להגיע אל הילדים שלו. אבא שלי לא הגיע… עד היום הזה.. אף אחד אינו יודע מה קרה. אולי הרגו אותו.. עד היום אינני יודעת מה גרה בדיוק..

הערת המראיינת חנה-עזר אוליצקי

 רבקה מתייפחת , מתקשה לדבר . אני חסרת -אונים.

לא ידעתי בכלל שהמכתבים של אבא הגיעו אל המשפחה הפולנית. הם לא יכלו לקרוא אותם, כי לא ידעו קרוא וכתוב. ייתכן שהבת שלהם הייתה זו שקראה וענתה לאבא.. מה היא הבינה ומה יכלה לעשות, אינני יודעת, לא שאלתי ולא רציתי לדעת בכלל! לא רציתי לשמוע על ההורים שלי. לא רציתי להיות יהודייה!! הייתי נוצרייה! לא היה לי שום עניין לדעת על המשפחה שלי! עבורי, כל מה שהיה – מת! לא הבינותי זאת,  באותם ימים לא רציתי להיות יהודייה. לא רציתי לחזור לעבר.. לא דיברתי , ולא עניין אותי שום דבר.

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

 אני מקשיבה לה וחשה את כאבה הנורא.

 קולה חנוק מדמעות . היא שותקת, מהורהרת , מקנחת אפה ומוחה דמעת. נושמת עמוקות וממשיכה . הפתיחות בה היא אומרת את הדברים הקשים מעוררת בי התפעלות.

התחלתי ללמוד בבית-הספר עוד בזמן המלחמה . אך אינני זוכרת שום דבר, כאילו לא הייתי שם.. כלום.. הכול נמחק.. הייתי פראית , שובבה , והתרוצצתי בעיירה. יום אחד, זאת אני זוכרת .. הגעתי אל שער עשוי מאבנים חומות, ודרך חלון ראיתי מה קורה שם… אני מספרת לך זאת כאילו כל זה קורה ממש עכשיו… מחקתי זאת במשך כל השנים !  ועכשיו אני רואה זאת פתאום לנגד עיני!

הערת המראיינת  חנה-עזר-אוליצקי

היא מתקשה להמשיך . בולעת דמעות , חנוקה מדמעות.. רועדת, קולה רועד מהתרגשות. שתיקה ארוכה משתררת .. אני שואלת את עצמי כיצד ילדה קטנה יכולה להתמודד עם הדברים שראתה כאשר לא היה לה למי לפנות.

רבקה מתעשתת וממשיכה.

אני ממש רואה.. חשה .. מריחה את הריח … זה היה נורא… מה שראיתי. תמיד חשבתי שלא ייתכן שמחנה הריגה היה קיים בעיר שלי, חלמנו… העיר של הנוצרים שלי…זה קרה בוודאי במקום אחר . לא הסתכלתי על המפה. במשך כל השנים ברחתי מהכאב הנורא.

המלחמה על הילדים

לאחר סיום המלחמה החלה המלחמה על הילדים. אני לא מתביישת לנסח זאת כך. המאבק על הילדים היה של כל הגופים והתנועות , הועברתי אל קרובי משפחה חשוכי-ילדים. אחי ביקש שאעבור אליהם, הם הבטיחו שיאמצו אותי לבת.. שם התחלתי ללכת לבית-הספר. אחי עבר לגרמניה עם קבוצת ילדים של תנועת גורדוניה. לא זכרתי אותו פרט לעובדת היותו אחי. לא הכרתי אותו כלל… לא הייתה לי שום כמיהה אליו… הוא היה אדם זר בשבילי… למעשה , זה כך עד עצם היום הזה… זהו נתק נפשי עמוק מאוד !  אנחנו חיים בעולמות שונים, בתרבות שונה , מדברים שפות שונות. הוא הגיע מארה”ב לישראל רק אחרי  מלחמת ששת הימים, למשך חמישה ימים  זו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשנו לאחר עשרים ושתיים שנה…

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

דמעות שוב חונקות את גרונה וקולה רועד.. הפסקה קצרה, ורבקה ממשיכה, אין צורך כמעט לשאול שאלות , הדברים זורמים , מלווים בכאב, אך גם בפתיחות וכנות..

אני אספר את תולדות חיי , אבל הן קרעים כאלה… כאבים כאלה… קשה לי לקשור את הדברים. קרובי המשפחה שאליהם הועברתי קיבלו לאחר זמן-מה מכתב ממקסיקו ובו ידיעה שאחיו של הקרוב המאמץ הגיע לשם . ואז הם לקחו אותי , את “החבילה” , והחזירו אותה לנוצרים, כי הם הקרובים שלי , נסעו למקסיקו .. פשוט “חבילה” ! לוקחים את “החבילה” … זורקים את ה”חבילה” , וזהו.. את מבינה? ניתוק ועוד ניתוק .. למרות ששמחתי מאוד לחזור למשפחה הנוצרית שלי..

בתקופה ההיא שלאחר המלחמה חזר אח של אב, דוד שמואל-סם מרוסיה , שם למד חקלאות . הוא שמע את כל הסיפור וחשב שאהיה במסגרת יהודית דתית לאחר כל השנים בהן חייתי בין נוצרים דתיים. על זה לא אסלח לו לעולם!

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

רבקה רואה את סימני השאלה בעיני וממשיכה:

הדוד הגיע אל המשפחה הנוצרית ואמר “שהעם היהודי נכחד כמעט כולו , ואנחנו רוצים להחזיר את הילדים לחיק היהדות…” אני לא רציתי להתנתק מהמשפחה שהייתי אצלה.. הם היו “ההורים” שלי.. לא זכרתי הורים אחרים.. לא רציתי הורים אחרים. קראתי להם אמא , אבא .

ה”אבא” הפולני שלי היה אדם מקסים. אהבתי אותו מאד וגם את אשתו. כאשר הוצע לו תשלום עבור שלוש השנים בהן הסתכן , החביא אותי וטיפל בי , הוא אמר “אדוני, זו לא פרה .. זו ילדה!! ”

יום אחד לקחו אותי מהמשפחה הנוצרית על-מנת להעביר אותי למקום אחר . הדוד שלי תכנן זאת, הוא לא נפגש אתי , כי כאשר הייתי פוגשת אותו , הייתי מוטרפת, לא רציתי לראות אותו בכלל . לכן , כאשר העבירו אותי, הזריקו לי חומר הרדמה, אך אני התעוררתי בחדר בבית מלון בו שהינו מוקדם מהמתוכנן . בכיתי והקמתי שם מהומות , כי לא הבנתי מה קורה. פשוט גנבו אותי.

הפרידה והקריעה מהמשפחה הנוצרית שלי והעברתי לבית-הילדים היתומים היו קשות. זה היה פחד נורא יש לי כבר “אבא” ו”אמא”  ואני כבר פה בתוך משפחה, ופתאום אני מוצאת את עצמי במקום זר שהוא לא בית, עם הרבה ילדים שצורחים בלילה ועושים פיפי במיטה. כל אחד והכאבים והפחדים שלו. הניסיונות לא הצליחו. תפסו והחזירו אותי.

בסופו של דבר , הגעתי לבית-הילדים בזבז’ה. פתאום הייתי בבית-ילדים. לא הבנתי בכלל מה קורה אתי. היו שם הרבה בעיות . לכל ילד שם היה הסיפור שלו.

אני הייתי בורחת , מסתתרת בשוק בעגלות של האיכרים. היו מחפשים אותי בעזרת המשטרה. רציתי לברוח ולחזור אל משפחת הנוצרים שלי בחלמנו!

בבית-הילדים צחקו, כי הייתה לי שרשרת עם צלב על הצוואר. לא רציתי להישאר שם. בכיתי ואמרתי שאני רוצה את “אימא” ו”אבא” הנוצרים שלי.. לא קיבלתי כל עידוד. שום טיפול… כלום. בליל שבת הראשון בבית-הילדים שרו זמירות בעברית. אני הקשבתי ושאלתי , “באיזה שפה אתם שרים? ” אמרו לי “בצרפתית” , אני חשבתי שזו באמת צרפתית .

בבית היתומים הייתי כמה חודשים . כעסו עלי , כי עשיתי צרות . קראו לי מפוזרת .. כאילו לא הייתי שם… ובאמת לא הייתי בשום מקום.. כאשר הלכנו לטייל, תמיד הלכתי לאיבוד.. הלכנו לבריכה וכמעט טבעתי. הצילו אותי ברגע האחרון. היה קשה לי מאד . גם כיום, בכל מיני מצבים, עם משפחה או חברים , אני מוצאת את עצמי פתאום לבד.. כמה צעדים קדימה או אחורה .. תמיד לבד . אני רגילה להיות לבד.

שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

באיזו דרך ביטאת את התחושות שלך לאורך השנים, גם אם לא ידעת לקרוא להן בשם ?

רק בחלומות , בלילה

שוב לבד בישראל

השתייכתי לבני עקיבא. שם ובארץ. הילדים הגדולים בקבוצה הגיעו לפנינו , לבית הספר מקווה ישראל. אני ועוד כמה בנות ובן אחד היינו אמורים להגיע לארה”ב . כי הניירת הייתה מוכנה. התעכבנו , כי הייתי חולה , בשחפת כנראה, ולא הסכימו שאכנס לארה”ב. סיפרו לנו כמה ארץ ישראל יפה. תפוזים מתגלגלים ברחובות , וכולם יאהבו אותנו כל כך…  לקחתי את ניירות הכניסה לארה”ב, קרעתי וזרקתי אותם, ובשנת 1948 הגעתי לארץ, אל הקבוצה שהייתה במקווה ישראל. הילדים היו גדולים ממני ולכן , עם סיום הלימודים הם התגייסו לצבא. אני בת השש-עשרה, נשארתי ללא מסגרת ולא ידעו מה לעשות אתי. שוב לבד . שוב לא יודעים מה לעשות אתי.

לאחר מקווה ישראל , כאשר גרתי אצל הדוד בעכו ועבדתי בדואר , את הפרוטות שקיבלתי מסרתי לדוד והייתי משאירה לעצמי מדי פעם סכום קטן כדי לקנות איזשהו פריט של לבוש. הדוד היה קשוח אתי. הוא פגע בי נפשית ורגשית.. לא פיזית . הדודה ניסתה להגן עלי. היא הייתה טובה אלי. הוא היה אומר לי שאני בור ועם הארץ. אם ביקשתי נעליים או משהו אחר , היה מטיח בי שאבא שלי לא השאיר ירושה, לכן הוא לא חייב לי שום דבר.

ואז הגיע היום בו התגייסתי לצבא, והגעתי למפקדת קצין חימוש ראשי, השנים בצבא אינן זכורות לי כשנים טובות.

שאלת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

בתחילת שיחתנו אמרת שהקליטה בארץ הייתה קשה לך יותר מאשר שנות המלחמה?

לסבל של שנות המלחמה הייתה לגיטימציה חברתית . זו הייתה מלחמה של כולם ! קרו דברים רעים וקשים למיליוני בני אדם. אבל המלחמה הסתיימה ! זה נגמר ! וכעת דרשה החברה שנחזור לחיים .. כאן  הייתה התייחסות ממקום של חוסר הבנה ואי-קבלה.

אינני מבינה איך שרדתי כאן בארץ, לאחר המלחמה היו לי המון חברות , אבל הסתובבתי  ברחובות כמו סהרורית. לא הבנתי בכלל מה קורה לי. לא היה לי בית .. לא הייתה לי פינה משלי. ישנתי פה .. ישנתי שם.. וירג’יניה וולף כתבה את חדר משלי.. לי יכלה להספיק גם פינה משלי. הדברים היו מאד -מאד מבולבלים.

כאשר נולדו הילדים , פתאום היה לי משהו … בפעם הראשונה בחיי. משהו שהוא שלי.. שלי.. הייתי צעירה כל כך . מה ידעתי בכלל.. לא הבנתי . אף אחד לא גידל ולא חינך אותי לזה..

כאשר הילדים הגיעו לעולם , זה היה נס בשבילי. אך יחד עם הנס , האהבה והשמחה , הייתה ריקנות. ריקנות עצומה !  בעצם , כשאני חושבת על כך , זה נורמלי. לא היו לי הורים . לא הייתה לי משפחה.. לא היה לי מושג מהי משפחה.. איך חיים בתוך משפחה… מה מרגישים … כלום.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי

היא מתייפחת ארוכות . נושמת עמוק , וגל של זיכרונות מציף אותה פתאום .

לאחר השחרור מהצבא עבדתי שוב בדואר, אך עכשיו הייתה לי פינה משלי , בחצר. יום אחד הייתי עם חברה על שפת הים בעכו . פגשנו שני בחורים . אחד מהם היה ויק . התאהבנו , ונישאנו.

רבקה ובעלה עברו לחיפה . ויק היה מנהל סניף בנק . רבקה עבדה בבנק עד הולדת הילד השני. היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים.

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי , רקמת חיים : אריונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה,  הוצאת גוונים, 2006.

 

 

1

תגובות

  • כל כך מרגשת!! מעניין האם יצרה קשר עם המשפחה הנוצרית? ( ולא משפחה במרכאות וזאת כי ככה אמורה להתנהג משפחה ולא כמו הדוד, שאמור היה להיות משפחה עבורה).
    הם זכאים היו להיות חסידי אומות עולם.

    חני 21 במרץ 2018 13:12
  • כל כך עצוב. אני לא יודעת מה לכתוב. יש לי אחיין בן 10 ואחותו בת 5 וחשבתי עליהם כשקראתי. לא יכולה לתאר לעצמי אותם לו חיו בתקופה ההיא. ללא משפחה, אהבה, יציבות, שייכות.

    האם רבקה עדיין בחיים? עצוב הקשר עם האח שלא נשאר.

    הילה 20 באפריל 2018 1:57

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *