הוא היה הקטן בחבורת הילדים שברחו מגטו ורשה במטרה להינצל. הם הצליחו לשרוד בזכות הרבה מאוד תושייה ולא מעט מזל ובחרו לחיות דווקא בחלק הגרמני של העיר: "לא היו חושדים בנו".
מאת: יגאל מוסקו , 02.05.19
"הם היו ילדים יתומים שברחו מגטו ורשה ובעזרת הרבה תושייה, פיקחות וגם לא מעט מזל הם הצליחו לשרוד את השואה. הצעיר שבחבורה היה בן ציון הדר, או בכינוי הפולני שלו – "בולוש". היום, כשהוא כבר בן 83 אבל עם אותו חיוך ממזרי, הוא מספר על התקופה ההיא: "זה היה נראה לי כמו הרפתקה, מלחמת קיום יום יומית".
את סיפורם של חבורת הילדים היהודים כתב יוסף ז'מיאן בספרו "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". הסיפור חוזר פעם אחר פעם ל"בולוש", הכינוי הפולני של בן ציון הדר. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בגטו ורשה של תחילת המלחמה.
משפחתו אז הייתה עדיין בחיים, אך רעבה מאוד. בגלל שהיה קטן, אחותו של בולוש הייתה מבריחה אותו דרך פתחי הניקוז של הגטו במטרה להביא לחם הביתה. "הייתי שר מתחת לחלונות של משפחות פולניות והם היו זורקים לי לחם", סיפר בן ציון. "הם הרי לא ידעו שאני יהודי".
מהגטו הוא ברח בגיל 6, בלי משפחה ובלי הרבה תקווה והתגורר בביתה של פולניה זקנה שהכיר מפעם. "הבנתי את הכל באותו זמן, יותר טוב מהמבוגרים", הוא משחזר. "הם השלו את עצמם שהם יכולים להינצל ואני ידעתי שרק מוות יש שם".
להמשך סיפור החיים באתר N12
רקע
חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.
בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.
לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.
בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.
מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן
ראו גם :
