בספטמבר 1942, בעקבות המצודים הראשונים נגד יהודים שביצע הגסטאפו באוגוסט 1942 באנטוורפן ובבריסל, הוחלט להקים את "הוועד להגנת היהודים", במטרה להציל יהודים רבים ככל האפשר. ואכן, בסיום המלחמה נזקפו לזכותו הצלתם של 3,000 ילדים יהודים והושטת סיוע מציל חיים לכ-5,000 מבוגרים, שלהם עזר הוועד למצוא מחבוא ולשרוד בתנאים של חיי מחתרת.
במאי 1940 פלש הצבא הגרמני להולנד ובלגיה והשתלט עליהן בקלות יחסית.
ערב פלישת גרמניה הנאצית לבלגיה, ב-10 במאי 1940, חיו במדינה 75,000 יהודים לערך, בכללם 22,000 פליטים יהודים מהרייך (מתוך אוכלוסייה כללית בת 8.3 מיליון), אשר גרו בערים הבאות: בריסל, אנטוורפן, לִיאֶז', שָׂרלְרוּאָה וקהילות יהודיות קטנות בגֶנט, אָרלוֹן ואוֹסטֶנדְה. רק כ- 6% מהם היו אזרחי בלגיה. מרביתם היו מהגרים שברחו מהעוני והפוגרומים בפולין, ברוסיה ובמדינות מזרח אירופה בשנות העשרים ופליטים מגרמניה שחיפשו מקלט לאחר עליית הנאצים לשלטון. כקבוצת מהגרים, הייתה אוכלוסיית יהודי בלגיה פגיעה מטבעה.
בנובמבר 1941 הוקם בפקודת הממשל הצבאי הגרמני, "איגוד יהודי בלגיה" (אי"ב) (Association des Juifs en Belgique – AJB) וכל היהודים הצטוו להשתייך אליו, לשלם לו דמי חבר ולהישמע להוראותיו. בקיץ 1942 שוגרו 2250 גברים יהודים מבלגיה לבניית החומה האטלנטית בחופי צפון צרפת.
בתחילת אוגוסט 1942 החל גירוש היהודים מבלגיה – בעיקר לאושוויץ. רבים נכלאו לתקופה קצרה במחנה האיסוף ליהודים בקסרקטין דוֹסֶן בעיר מכלן, ומשם, החל מקיץ 1942, גורשו ב-28 טרנספורטים לאושוויץ. לאחר אוקטובר 1942, נכלאו יהודים לתקופות ארוכות יותר במכלן, לאור הקשיים בהם נתקלו הגרמנים במעצרי יהודים ברחבי המדינה.
בראשית שנת 1942 התגבשה יוזמה להקמת "הוועד להגנת היהודים" לאור פנייתו של הפעיל הציוני אבוש ורבר למכר קומוניסטי. הרץ יושפה, חבר הוועד הארצי של "חזית העצמאות" (Front de l'Indépendance) היה מי שטיפל בנושא. היה זה ארגון ההתנגדות המשמעותי ביותר שהוקם בבלגיה, בהובלת המפלגה הקומוניסטית, בחודש מרס 1941. הארגון הקים באזור בריסל רבתי כ-20 ארגוני משנה מקצועיים (לעו"ד, מורים וכו') והסכים להקים בתוכו גוף נוסף שעתיד לסייע במאבק למען הגנת היהודים מפני הנאצים. במקביל הוקמה בסוף 1941 יחידת פרטיזנים יהודית בת שלוש פלוגות שמנו בסל הכול 100 איש, בכללם אנשי ונשות הסיוע הלוגיסטי. אולם הקורפוס הנייד של הפרטיזנים החמושים בבריסל לא פעל בכפיפה אחת עם "הוועד להגנת היהודים", אלא כחלק מארגון "הפרטיזנים החמושים" (Partisans Armés).
ההחלטה על הקמת "הוועד להגנת יהודים" בבלגיה התקבלה בחודש יוני 1942, ושלושה חודשים לאחר מכן, בחודש ספטמבר 1942, החל הוועד לפעול באופן מעשי. "הוועד להגנת יהודים" איגד חברים מקשת אידיאולוגית רחבה – נוצרים, קומוניסטים וציונים, בעיקר חברי "פועלי ציון שמאל" – לפעילות הצלה משותפת. הארגון מנה 300 פעילים אשר פעלו במגוון תפקידים במערך אדמיניסטרטיבי ובתפקידי שטח רבים.
שיתוף הפעולה בין ארגוני סיוע והתנגדות שונים, יהודים ולא יהודים, מגופים פוליטיים שונים, היה בסיס לפעילות ייחודית במערב אירופה. אחת המסקנות המשמעותיות העולה מהאירועים בבלגיה במהלך המלחמה היא שלא הייתה פסיביות יהודית מול זוועות השואה, ושיהודים אכן פעלו בכפיפה אחת עם לא יהודים להציל את עצמם ויהודים אחרים.
עיקר המימון לפעילות הוועד הגיע מארגון הג'וינט והממשלה הבלגית הגולה בלונדון באמצעות המוסד הלאומי למען הילד ONE) Oeuvre nationale de l'enfance -) ובנקים; מימון נוסף הגיע באמצעות משרד המשפטים, אשר העביר בסתר את מלוא התקציב למען הפליטים שתוקצב בידי הממשלה הבלגית לפני מאי 1940 ולא נוצל; וכן גבה גם "הוועד להגנת היהודים" כספים מיהודים במסתור ככל שיכלו להרשות לעצמם תשלומים ותרומות.
באמצעות נשות המשרד ה"חיצוני" של הארגון, הועברו כספים למען אחזקתם של הילדים אצל נותני חסותם הנוצרים. בתחילה העביר גזבר הארגון, בנימין נייקרק, כספים והוראות תשלום לבנקים בבלגיה בעת מסעותיו לשווייץ. בהמשך הועברו ההוראות לבנקים מהממשלה הגולה ומארגון הג'וינט באמצעות סוכנים בלדרים שהגיעו תכופות בהצנחה מבריטניה ולעתים אף הביאו באמתחתם שטרות כסף ויהלומים. היה זה דוד פרדמן אשר המשיך למלא את תפקיד הגזבר לאחר מעצרו של נייקרק בדצמבר 1943.
בטרם פיצולה של מחלקת הסיוע החומרי לילדים ומבוגרים, עמד בראשה פרופ' חיים פרלמן. בהמשך פוצלה המחלקה ובראש מחלקת הסיוע לילדים עמד מוריס הייבר עד למעצרו במאי 1943. מחלקה זו הייתה במידה רבה ליבת הארגון וטיפלה באלפי ילדים במהלך המלחמה. הייבר ופרלמן פעלו במקביל גם באי"ב וניצלו את מעמדם על מנת להסית מידע ומשאבים אל "הוועד להגנת היהודים".
מחלקת הילדים חולקה למספר מדורים: מדור האיתור למקומות מסתור, ביניהם במוסדות דת, במוסדות ממלכתיים ובבתים פרטיים. מדור נוסף היה מדור ההצבה והליווי אשר באחריותו היה להפנות את הילדים למקומות המסתור בהתאם לגילם, מצבם ורמת שליטתם בשפה הפלמית או הצרפתית. המדור גם ליווה בהמשך את הילדים למקומות המסתור.
מדור נוסף היה המשרד ה"פנימי" אשר ביצע את עבודות המשרד והגזברות השוטפת. תפקידו היה לטפל במספר רשימות הילדים, אשר כל אחת מהן כללה מידע תחום וחלקי והיו פזורות במספר אתרים ברחבי בריסל. מיקום המשרד ה"פנימי" נותר חסוי והיה ידוע למעטים בלבד.
לבסוף היו נשות המשרד "החיצוני", אשר קיבלו לידיהן פנקסי קיצוב ומעטפות כסף לצורך העברתם לידי נותני המסתור לילדים וליהודים המבוגרים במקום מחבואם.
רק שני גברים פעלו במחלקת הילדים, מוריס הייבר ראש המחלקה והגזבר, פליט מהולנד בשם אברהם פורט. כל יתר הנפשות הפועלות במחלק זו היו על טהרת הנשים.
מחלקת הילדים התמקדה בהצלת ילדים שהוריהם נלקחו לגירוש. פעילי הוועד אשר מילאו תפקידים באי"ב העבירו פרטי ילדים שהוריהם ביקשו לפנותם לנשות מחלקת הילדים ב"ועד להגנת היהודים". הילדים הופנו למקומות מקלט אצל משפחות נוצריות ומוסדות דת נוצריים וחילונים כאחד.
מחלקת הסיוע למבוגרים דאגה למציאת מקומות מקלט למבוגרים וכן למימון שהותם בחשאי.
לעתים סופקו גם ניירות מזויפים ונעשה מאמץ להשהות מכתבי הלשנה שהופנו לשלטונות הכיבוש בנוגע ליהודים שאותרו בסתר. עובדי דואר פטריוטים בבריסל העבירו מכתבי הלשנה לידי אנשי הוועד, אשר פתחו אותם, השהו את שיגורם והזהירו באופן אישי את היהודים המאוימים.
בחודש מאי 1943 הוסגרו לגסטפו 14 בנות יהודיות בנות 20 חודשים ועד 12 שנים, שהופקדו למשמורת על ידי משפחותיהן במנזר ברובע אנדרלכט. ראשת המנזר, הנזירה מָרִי-אוֹרֵלִי, הצליחה לשכנע את אנשי הצבא ומשתף הפעולה הידוע לשמצה ז'אק השמן (הוא יצחק גוגלובסקי) לדחות את הגירוש עד שעות הבוקר, על מנת להכין את הבנות לקראת המסע. אם המנזר עדכנה כומר בשם יאן בּרוֹילָנדס, שממנו שמע צעיר יהודי על הנעשה. זה האחרון עדכן באותו הערב את איש "הפרטיזנים החמושים" פול הלטר, אשר ארגן את איסוף הילדים ופינויים בלילה בהסכמתה של אם המנזר. הנזירות נכפתו על מנת לא להחשידן ובבוקר, כאשר שבו הגרמנים למקום, מצאו את המקום ריק מילדות.
פעילי הוועד להגנת יהודים סיכנו את חייהם באופן קבוע עד לשחרור בלגיה בספטמבר 1944. חלקם נאסרו וגורשו למחנות, ביניהם הרץ יושפה וישראל מנדלבאום, מראשי הוועד הארצי, אשר שרדו. לצידם מקס כ"ץ מהסניף בשרלרואה, אלברט רוטקל, ישראל (יוג'ין) הֶלְל נדָאל, אֵמִיל הָמבּרְסֶן ובנימין נֶייקֶרק, ממייסדי הוועד, שלא שבו.
למעשה יותר ממחצית מיהודי בלגיה (55%), רובם אזרחים זרים, שרדו את תקופת השלטון הנאצי בבלגיה. שיעור הקורבנות היהודיים הנמוך יחסית בבלגיה (בהולנד למשל נספו 80% מהיהודים) מיוחס לאופי השלטון הגרמני, לתגובתם המהירה של היהודים עצמם, אשר ירדו למחתרת באופן עצמאי ולפעילות הוועד להגנת יהודים בחסות "חזית העצמאות". לאלה יש להוסיף את ההתנגדות לכיבוש הגרמני בקרב האוכלוסייה הכללית, הסתרת יהודים ותמיכת האוכלוסייה הבלגית המקומית בהם, כולל אנשי כמורה רבים.
0