אני, הדסה, נולדתי בשנת 1937 בכפר קטן במזרח הונגריה בשם הוידודורוג קראו לי היידי. עד גיל 7 חיי היו נעימים, היו לי 10 אחים ואחיות, אבא ואימא עבדו בקהילה וחיינו חיים פשוטים ונעימים.
בשנת 1944 הגרמנים הנאצים פלשו להונגריה והתחילו בריכוז היהודים במחנות לקראת משלוח למחנות ההשמדה. נלקחנו לעיר המחוז בשם דברצן שם ריכזו אותנו בגטו ושם חיינו בבית חרושת ללבנים במשך שבועיים. משם העלו אותנו על רכבת בדרך למחנה קימברג הנמצא באוסטריה.
לאחר מספר שבועות החליטו לשלוח אותנו מקימברג למחנה אושוויץ שם הייתה תעשיית המוות ושם הושמדו מאות אלפים מיהודי הונגריה. למזלנו הרוסים הפציצו את מסילת הברזל שמובילה לאושוויץ ולכן הרכבת נאלצה לשנות כיוון והגענו למחנה ברגן בלזן בצפון מערב גרמניה.
בברגן בלזן היינו מספר חודשים בתנאים איומים ומשם לקחו אותנו למחנה מטאוזן. המחנה היה בתנאים נוראים וכל יום מתו במחנה אלפי אנשים. כל משפחתי חלתה במחלת הטיפוס. גם אני חליתי וסבלנו מאוד. כך העברנו את הזמן בסבל רב במשך חודשים עד אוגוסט 1945.
באוגוסט 1945 הגיעו בעלות הברית לאחר שהביסו את הצבא הנאצי ופתחו את שערי המחנה ושחררו אותנו לחופשי. אבא היה חולה מאוד וכאשר נפתחו שערי המחנה הוא נפטר ממחלת הטיפוס ממש ביום השחרור. לאחר השחרור חשבנו לחזור לכפר שבו גדלתי – הוידודורוג, ולהמשיך את חיינו אך התברר שהשכנים ההונגרים הגויים שדדו לנו את הבתים ואת מעט הרכוש שהשארנו. ולכן חיפשנו פתרון עבורנו ונודע לנו שמתארגנת עליה לארץ ישראל.
אני ועוד 3 מאחי ציפי, חיה וזאב נסענו בדרך לא דרך לעיר שנקראת סגד בדרום הונגריה. במקום היה מבנה ששימש ככפר לילדים ונוהל על ידי עליית הנוער. שם למדנו ושחקנו והכינו אותנו לקראת העלייה לארץ. אימא היית המבשלת של הכפר והכינה אוכל לכל הילדים.
כשהיינו מוכנים לעליה בחודש נובמבר 1947 התחלנו במסע אל נמל משם האונייה תיקח אותנו ונפליג לארץ ישראל. נמל היציאה היה ביוגוסלביה כך שנסענו מהונגריה לזגרב בירת הונגריה ומשם ברגל במסע ארוך לעיר הנמל שם עלינו על האונייה שנקראה "כנסת ישראל".
האונייה הייתה אוניית משא שלא היית מיועדת להובלת נוסעים והתנאים בה היו קשים מאוד. היו כמעט 4,000 עולים מבוגרים וילדים (מספר ילדים נולדו במהלך ההפלגה). ההפלגה ארכה כשלושה שבועות וכאשר נראו באופק חופי ישראל והרי הכרמל האונייה הותקפה על-ידי חיל הים הבריטי אשר מנע עליית יהודים לישראל. הנוסעים ניסו להתנגד לבריטים ונלחמו מולם בידיים חשופות. זרקו עליהם מקלות, ברזלים ואף קופסאות שימורים. בסופו של דבר כמובן הבריטים השתלטו על האונייה ולקחו את הפיקוד עליה. הם כפו על רב החובל (יואש צידון) לסובב את האונייה ולהפליג לקפריסין.
הגענו לקפריסין וירדנו למחנה זמני בו שהינו 10 חודשים עד שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, הבריטים עזבו את הארץ ושערי המדינה נפתחו. השהות בקפריסין זכורה לי כתקופה נעימה. כל הילדים שחקו ולמדו, והיו לנו מורים ומדריכים שבאו מארץ ישראל ללמד אותנו.
עם פתיחת שערי המדינה הגענו לנמל חיפה ומשם למחנה עתלית עד למציאת מקום ראוי למגורים. לבסוף מצאנו בית אריזה ישן לתפוזים בתוך פרדס סמוך לפתח תקווה לשם הגיעה כל המשפחה כולל כל האחים שלא עלו איתנו באותה אנייה. היינו שם עם אימא ועם יתר האחים שלא התגייסו לקרבות במלחמת השחרור. חיינו בעיקר מתפוזים ומעט מזון שיכולנו לקנות.
עם סיום מלחמת השחרור אחי בנימין אשר היה בין משחררי העיר עכו מצא בעיר בית גדול שממנו ברחו תושביו הערבים. אל הבית הנטוש שקראנו לו "הבית הגדול" עברנו כולנו למעט האחים שכבר נישאו והקימו משפחות. אימא התפרנסה מבישול לאנשים שחיפשו מקום לאכול וכך הפכה את הבית לסוג של מסעדה/מלון. לאט ובהדרגה חלק מהאחים עזבו את הבית, חלק הקימו משפחות, חלק הלכו לצבא ואותי ואת אחותי ציפי שלחו למוסד לילדים שנקרא "כפר בתיה" סמוך לעיר רעננה.
אחד מאחיי בשם יצחק הקים עם חבריו, שכולם יוצאי הונגריה, על יד המקום בו תקום מאוחר יותר העיר אשדוד, מושב בשם "ניר גלים". באחד מביקורי במושב פגשתי בחור נחמד בשם משה פרקש בו התאהבתי והפכנו לזוג. בשנת 1954, בגיל 17, עברתי להתגורר בניר גלים ולאחר מספר חודשים התחתנתי עם משה, שנקרא שיקו, שהיה אחד ממקימי ניר גלים ועבד בגידולי השדה.
